היום אני רוצה לדבר על חוסר אונים בסשן. טוב, לא חוסר אונים בכללי. איך זה הרגיש ל י. כי זה מעניין.
מאז שחזרתי לסצינה לאחרונה, לפעמים אני קשורה ולפעמים לא. לפעמים בחבלים, פעם באזיקי עור, פעם בדבק. תמיד זה מרגיש לי כאילו אם באמת ארצה, אוכל לצאת מזה. אם רק אמשוך מספיק, הדבק יקרע. אם רק אתפתל מספיק, אצליח להשתחרר מהחבל. אזיקי עור זו בכלל בדיחה. בטח אני יכולה לשחרר אותם בעצמי, איכשהו. לא אומרת שזה נכון, אבל ככה זה מרגיש. אני לא עושה אזיקי מתכת בסשן. הרעיון מלחיץ אותי בטירוף, המחשבה שלא אוכל להשתחרר כשארצה.
אז אתמול, באופן בלתי צפוי, דום החליט להכניס אותי לסד שלו. הייתי ספקנית מלכתחילה, בטוחה שלא אצליח להכנס. זה סד קטן. הצוואר שלי עבה מדי. זה לא יסגר.
אבל דום התחיל לשחק עם התנוחה שלי כדי להתאים את הסד, והתחלתי לחשוש שאני בצרות.
"אתה זוכר שאני קלסטרופובית, נכון?"
"כן", הוא עונה וממשיך לסדר את הסד.
"אני לא יכולה, זה מלחיץ אותי. אני אכנס להתקפת חרדה".
אין תגובה.
פתאום זה מרגיש שהצוואר שלי בדיוק במקום. גם הידיים. יש מקום לסגור את הסד.
"לא, אל תסגור אותו!"
סגירה ונעילה.
אני בשוק מוחלט. הפוזיציה נוראית, מכאיבה לגוף, הכיפוף קשה ומעמיס על הגב ועל הברכיים. הוא חיבר גם את הרגליים עם אזיקים לצידי הסד, בפיסוק. אני לא יכולה לזוז. אני חסרת אונים לגמרי. וזה היה הרגע, בו ההבנה של חוסר האונים המוחלט בו אני נתונה, שהספייס קפץ. נסקתי לשמיים. זה היה כאילו מישהו לחץ על כפתור ועפתי הכי גבוה למעלה שאפשר (וגם קודם הייתי בספייס, אז זה היה ממש גבוה). הייתי מפוחדת ממש. אבל בעיקר הייתי חסרת אונים. תלויה לגמרי בחסדיו של הדום שלי. ידעתי שהוא לא יפגע בי, שהוא ישחרר אותי אם יהיה צריך. אבל פתאום התחלתי לחשוב מה אני עושה אם חס ושלום משהו קורה לו. איך אצליח לקרוא לעזרה?
לא הספקתי לחשוב על זה יותר מדי, כי התחלתי לחטןף הצלפות וחבטות מאחורה. לא הייתה לי שום דרך אמיתי להתחמק מהן, מה שהקפיץ אותי עוד כמה אוקטבות למעלה.
בזמן האפטרקייר, כשהצלחתי לדבר, ניסיתי להבין מה קרה כאן. ניסיתי להבין אם אני כועסת, אם נחצו גבולות.
"אבל ידעת שאני קלסטרופובית."
"ידעתי. אז מה?"
ואז ידעתי גם אני. הוא לא מפחד מהפחדים שלי. הם בטח לא יכתיבו לו לאן הוא מוביל אותי. חייכתי. הוא משחרר אותי מהכבלים של עצמי, מה שלא הייתי עושה לעולם.
