בכל פעם שאני עוברת ליד הבית שלו, אני מרגישה מין התכווצות בבטן, ותחושה לא נעימה.
יוצא לי לעבור ליד הבית שלו די הרבה, במסגרת העבודה, אבל אני לא פוגשת אותו יותר. לא ראיתי אותו המון זמן.
ואני תמיד זוכרת את הדבר ההוא שעשה. זו לא הסיבה היחידה להרגשה הלא נעימה שלי, אבל זה משהו שאני זוכרת. זה לא משהו ששבר אותי, אני כבר נשברתי בילדות המוקדמת, וכל מה שקרה אחר כך רק העמיק את הפצעים וצילק אותם. אז זה היה עוד דבר כזה. טכנית זה היה אונס, אבל לא כזה אונס שעושים ממנו עניין, הולכים למשטרה וכאלה.
פשוט מין דבר שקרה בלהט הרגע, בבילבול של העולם המחורבן הזה, שהגבולות בו תמיד מתערבבים ומטשטשים. אבל הוא היה דום. משערת שעדיין. ולא הייתה לנו מילת ביטחון. אף פעם לא חשבתי שצריך. אבל כשהוא התחיל לחדור אלי אנאלית באותו לילה ולא רציתי, לא עזר לי להגיד לא. אחר כך הוא אמר שחשב שההתנגדות ריגשה אותי. ובאמת, קשה להאשים אותו. כלומר, כן כעסתי, ואני עדיין כועסת. אני לא חושבת שהוא חשב עלי באותו רגע. הוא חשב על עצמו. הוא רצה משהו, אז היה לו נוח להתעלם. אבל באמת, ממש לא רציתי אנאלי באותו רגע. מעולם זה לא היה משוש נפשי, וזה כואב הרבה יותר כשהישבן מכווץ וכל כולך מתנגדת ולא רוצה.
הסיבה שאני זוכרת את זה היא שזה היה משפיל. לא משפיל טוב, אם יש דבר כזה. מה שהרגשתי זה איבוד שליטה. הרגשתי שאני כבר לא שייכת לעצמי. והרגשתי ממש רע כי משהו שלא רציתי שיעשה בי נעשה.
כעסתי גם נורא על עצמי, איך נתתי שזה יקרה. אני כבר לא כועסת, לפחות לא על אותו הרגע, כי באמת הכל היה מהיר כל כך ולא ידעתי מה לעשות.
בקיצור... אני בטוחה שאני לא היחידה שקרו לה כאן כל מיני דברים כאלו והם עוד יקרו. העולם הזה סופר-מסוכן, לגוף, ואולי יותר- לנפש.
האמת שלא בכיתי המון המון זמן. אבל עכשיו, כשאני חושבת על הלילה ההוא, פתאום יורדות לי דמעות. וזה טוב. זה קרה לפני יותר משנתיים ואף פעם לא ממש התעסקתי עם זה. כשיש המון פצעים אי אפשר להטפל לעוד פצע אחד.
אבל האמת היא שבסופו של דבר צריך לנסות לטפל בכולם. אז אני שמחה שאני כותבת על זה עכשיו, ותודה על תשומת הלב.