ששר הבטחון מבין יותר בארגון הפגנות מאשר בפיזורן.
שההגיון אומר שאם צותתו למשרד ראש הממשלה מדובר בביטחון לאומי, אבל זה לא שיקול שעומד לנגד עיני השר שנאשם במעשה מגונה, ובשם הניסיון להכפיש את פעולת המשטרה הוא אולי פוגע בבטחון המדינה (אבל הוא חבר בוועדת חוץ ובטחון אז הוא בטח יודע מה שהוא עושה).
שביום אחד אנחנו הורגים 48 פלסטינים בפעולה אחת בעזה ואף אחד לא שואל כמה מהם היו חפים מפשע.
שנותנים למי שתומך בטרנספר (מרצון, תמיד מרצון), להיות האחראי לעניינים אסטרטגיים (אולי כדי שהמפות יהיו לו זמינות).
שעיתונאים ועוזרים פרלמנטרים הודו שהיו שמועות על פעולות חריגות של הנשיא בגופן של עובדותיו, אבל אף אחד לא צייץ כשהוא הוזמן כאורח הכבוד לכנסים של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.
שזכויות אזרח הן עניין של קואליציה ולא של צדק חברתי.
שהאירוע הכי נחשב בעיר מתקיים פעם בשנה בכיכר בה נרצח מי שכבר לא יבוא לשום מסיבה.
שכולנו שותקים כי לדבר נגד השחיתות זה להיות שמאלני וזה לא בקונצנזוס. ובכלל, מי מקשיב? כבר יותר עדיף להגביר בפרסומות.
לפני 17 שנים. 5 בנובמבר 2006 בשעה 21:43
