אמש נכחתי בערב מוזיקלי קומי בפעם הראשונה מהשביעי לאוקטובר, תחושה מוזרה לשבת ב Masonic בסן פרנסיסקו כאשר חצי מדינה מגויסת, משפחת השכול גדלה באופן אקספוננציאלי, יש 113 חטופים בעזה ובכלל כל האירוע הזה לא מרגיש לקראת סיום.
בתקופה האחרונה אני מודדת את האירועים אליהם אני עתידה להגיע על פי מדד ה״כמה הגיוני שאצטרך להסביר מה קורה בארץ?״ בעוד להסביר את ההבדלים בין הנרטיב הפלסטיני לישראלי קל יחסית למי ששולט בהיסטוריה ובנתונים, על אף תרבות ה West-splaining המלאה באינספור צידוקים בעלי קשר מקרי למציאות. אף אחד מהם אגב לא כולל אריזת פקלאות ופירוק ארה״ב לאלתר לטובת החזרתה לכ 500 שבטים אינדיאניים שאת חלקם הכחידו לחלוטין... (כי אם כבר woke אז יאללה מתוקים, עד הסוף!!!!)
לעומת זאת, להסביר למה כמעט לכל מי שבקואליציה הנוכחית יש נטיה לשלשול מילולי, כבר אין לי כלים ובכנות גם אין לי כח... לפעמים מרגיש לי שהתקציב של בן גביר הועבר כולו לרכב משוריין אבל לא לPR שידעו לסתום לו את הפה לאלתר או לכל הפחות לבחון את מה שהוא עומד לפלוט בטנטרום הבא שלו לעיתונות , וכנ״ל לסמוטריץ׳, ואטורי, גוטליב, אמסלם, רגב ושאר מרעין בישין ...
את צריכה לנשום, אמרתי לעצמי כשקניתי את הכרטיסים לפני חודש, ואם יש לך מזל לא יצעקו free palestine במופע הזה ולא תרגישי את הדם בוער לך בורידים...
כל מי שחי בחו״ל כרגע יודע שהאווירה נפיצה, ולהלן כמה דוגמאות מהחודשים האחרונים:
בהופעה של קלפטון (לא הייתי) הוא עלה עם גיטרה בצבעי דגל פלסטין לבמה.
במלאני מרטינז (הייתי כי יש לי בעוונותי מתבגרת בבית שקיבלה כרטיסים כמתנה לבת מצווה לפני השביעי באוקטובר) היו אלמנטים פרו פלסטיניים שאי אפשר לפספס בוידיאו ארט. לא מפתיע, אני גם ככה לא סובלת אותה ויש בי צורך עז לעשות לה דיטוקס מהצבע הורוד... את האירוע הזה אגב העברתי עם אטמי אזניים כי שום דבר לא מכין אותך לעשרת אלפים בנות מתבגרות שצורחות יחד
(וכן, אני יודעת, ילדים זה שמחה...)
בניו יורק, לפני כחודשיים, הצלחתי לפספס בכישרון רב, הפגנה מטורפת מחוץ לתערוכה של ה NOVA בפייננשיאל דיסטריקט אחרי שעברתי בדרך פנימה בידוק שלא היה מבייש כניסה לפנטגון...
בתערוכת אמנות בסן פרנסיסקו שעסקה בעיקר באמנות שנוצרה בהשראת צמחים פסיכואקטיביים מצאתי את עצמי נכנסת לחלל (שלא היה חלק מהתערוכה אבל שהה באותו מבנה והיה פתוח לקהל) רק כדי להתקל במיצג של כ 20000 שמות של פלסטינים שנהרגו מתחילת המלחמה, עבודה מרשימה בחסות הקהילה הטרנסית.
מסתבר ש context dependent זו אמירה שרלוונטית רק כשתוקפים יהודים, לעומת זאת, כשעושים מיצג כזה אין צורך לציין שלפני עשרה חודשים קרה אסון בשביעי לאוקטובר והחיים התהפכו על כולנו, אין צורך להזכיר מעל ל 1200 הרוגים ישראלים, אין צורך לציין את NOVA ואת רודפי השלום שנרצחו במסיבה או בקיבוצים או את החיילים שנפלו בניסיון להגן על כל אלו.
אבל ממי שכתב בעבר את יצירת המופת ״ ten foot cock and a few hundred virgins" או את השיר האלמותי " peace anthem for palestine" ציפיתי ליותר, ולא התאכזבתי...
(יש אינטרו ארוך ומצחיק לביצוע הזה אז אם ברצונכם להגיע לשיר יש להתחיל מ2:45)
טים מינצ׳ין הוא מוזיקאי קומיקאי אוסטרלי מוכשר בטירוף שאני עוקבת אחריו כבר כ 20 שנה, הבחור התחיל מקומדיה ובדרך הספיק לכתוב את המיוזיקל הפנומינלי ״מתילדה״ שהופיע בווסט אנד וגם הפך לגרסה טלוויזיונית בנטפליקס, ועוד הרבה אחרים וטובים שקצרה היריעה מלציין.
המופע לא היה טים מינצ׳ין קלאסי, מן הסתם היה מצחיק, יש לבחור נטיה לפרק נושאים בדרך שלא מאפשרת אחרת, אבל התבגרותו ניכרה והאירוע הזה הרגיש כמו הרצאה בפילוסופיה דרך שירים ואינטרוספקציה על סיטואציות שונות בחיים. עם זאת בשלב מסוים הוא דיבר על " the W word " כלשונו (ווק - woke) והנרטיב של השמאל שאבד קצת בדרך ובעצם יצר מציאות בה יש אנשים כמו טראמפ שרצים לנשיאות וככל הנראה גם יבחרו. צריך ביצים לומר בסן פרנסיסקו מעוז ה woke שהלכנו לאיבוד, והוא לגמרי צודק, כי במציאות בה כל מילה שאמרת שלא עולה בקנה אחד עם הנרטיב שה״שבט״ החליט עליו גורמת לך להיות מתויגת כאויב העם, זה מרגיש קצת כמו ללכת על זכוכיות.
לא משנה אם את תומכת באוטונומיה של נשים על גופן ובזכותן להפלה, לא משנה אם את בעד חופש ביטוי ואם את נלחמת על זכויות הקהילה הגאה ונגזרותיה, לא משנה אם את מאמינה בפלורליזם ותומכת בשיוויון בין נשים לגברים, בין שחורים ללבנים בין וניל פצפוצים לרוקי רוד בי די אס אמי, בכל מאודך ולא מוכנה לסתימת פיות של אף אחד, גם אם הדיעה שלו מביאה לך את הסעיף, לא רלוונטי בכלל !!!
כי אם את חושבת שלישראל יש זכות קיום, הווה אומר את ציונית, בזה הרגע הפכת להיות פרסונה נון גראטה, כאילו כל המהות שלך מתרכזת לנושא הספציפי הזה ואם לא התיישרת לקו המנחה את לא חלק מהשבט הפרוגרסיבי.
אני ממש גרועה במישטור מחשבות, זה מטריף את דעתי, וחוסר המוכנות שלי להיות מובלת כצאן לטבח בעדריות נטולת כל מחשבה עצמאית תהיה ככל הנראה הסיבה שבסוף יעלו אותי על המוקד. הרי לשם אנחנו נגיע עם השנאה והקיטוב הזה, אנחנו מבעירים מדורות חדשות לבקרים ומעלים עליהם לעולה נכסי צאן ברזל תרבותיים או מוסריים.
מינצ׳ין מסתבר ניסה לדבר כחודש אחרי השביעי באוקטובר על האירועים וחטף משני הצדדים, הימין נכנס בו בפריים טיים על זה שהוא לא יוצא בהצהרות בעיתונות אלא רק במופע, והשמאל נכנס בו כי כ״סמל״ פרוגרסיבי הוא מרשה לעצמו לסטות מהקו המנחה.
ועדיין אתמול האיש לא דיבר ישירות על ישראל אבל בהחלט דיבר על סתימת הפיות, ועל הקו-דיפנדנסי והסימביוזה החולנית שהפעולה הזו יוצרת עם הצד הימני של המפה, שבתורו תורם לקלחת עוד שנאה ביתר שאת. בואו, לא צריך לחצות אוקיינוס, לא מעט דוגמאות כאלה יש לנו גם בישראל.
ובדיוק כשחשבתי לעצמי שיש לו המון מה לומר ואני מרגישה ששלא כבדרך כלל הוא מצנזר את עצמו, הוא מצא דרך מענינת לסגור את המופע. במהלך ההדרן וכשיר האחרון, שלא כהרגלו הוא בחר בשיר של יוצר אחר, הוא לא עידכן את הקהל מי היוצר, עם זאת האקורדים באינטרו על הפסנתר לא הותירו ספק, הוא רק ביקש בצניעות לשיר את הפזמון מכל הלב. ואז הוא התחיל,
Now I've heard there was a secret chord That David played, and it pleased the Lord But you don't really care for music, do you? It goes like this, the fourth, the fifth The minor falls, the major lifts The baffled king composing Hallelujah Hallelujah, Hallelujah
וככה בלי להתבלבל בתקופה שבה כל מה שישראלי חוטף אש, כל מה שיהודי תלוי במידת הגלותיות שלו ובמוכנות שלו להתכחש לספינת האם... הוא שם יצירה של יהודי אחד באמצע האולם, יצירה שללאונרד לקח חמש שנים לסיים, יצירה שמזכירה כמה שבריריים וכמה אנושיים כולנו, וגרם לאולם שלם לצרוח מלוא הגרון הללויה... ובעודי מחויכת כי זו דרך נפלאה לתת מקום בלי לצאת בהצהרות פוליטיות, וגם אם זו מחווה שקרתה בעבר, במציאות ההזויה של הרגע היא מקבלת משנה תוקף. עם זאת לא יכולתי שלא להבחין בכמה ״מנומסים האמריקאים״ ישובים בכיסאות, שרים כמו מקהלה במיסה של יום ראשון, בישראל הרגע הזה היה זוכה לסטנדינג אוביישן.
בתקופה שבה אפילו אנשים שחשבתי שהם חברים איבדו את עמוד השדרה שלהם לטובת מה ש״טרנדי לחשוב כרגע״, אתמול לרגע הרגשתי מחובקת באמצע אולם עם לא מעט אנשים, בזכות שיר אחד שכתב פעם יהודי יקר, ובחור אוסטרלי מוכשר החליט לשיר...
מתפוצץ לי המח, לא מצליחה לחבר משפטים בסדר קוהרנטי. המלחמה מתנהלת בחוץ ובפנים מתחוללת מלחמה נוספת, כזו הקוראת תיגר על התפישה העצמית שלי, על בוחן המציאות, על מי חשבתי שאני, והלקחים מן המציאות בשטח...
אבא שלי נולד כמוסלמי בכפר קטן ליד אום אל פאחם, מה שהופך אותי לצברית דור שישי בארץ. בעברו היה ספורטאי מצטיין, אלוף ישראל באיגרוף, מ״פ מעוטר בצנחנים שהתגייס לטירונות כמוסלמי ובסיומה קיבל את הגיור באופן אישי מהרב לאו .
המידע הזה הוסתר ממני במשך כל הילדות, אבי ניסה למנוע מאיתנו לחיות בקונפליקט מתמיד במדינה שסועה ומורכבת. היותו בן יחיד ויתום, או לפחות זה מה שחשבתי אז, סגר את הגולל על שאלות נוספות. על אף כי בבית הורי דיברו עברית וערבית לסירוגין (אמא שלי דוברת תשע עגות שונות של ערבית, אבל זה לסיפור אחר) את ההיסטוריה הזו גיליתי רק בגיל 22, ובמובנים מסוימים נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים...
אתם מבינים, גדלתי בבית ימני קיצוני, רחבעם זאבי, טרנספר וכל השיט. את הסטירה הראשונה קבלתי ברצח רבין, זוכרת שלבשתי חולצה של מולדת והחלפתי לחולצה לבנה נטולת שיוך פוליטי דקה לפני שהצטרפתי לחברי מהתיכון לאומנויות ועלינו לירושלים ללוויה. לא הצלחתי להבין ואני לא מבינה עד היום את האירוע הזה, שום דבר לא יכול היה להצדיק בעיני רצח פרט להגנה עצמית ובטוח שלא על רקע פוליטי.
ואז צבא, התקבלתי ללהקה צבאית אבל כמו ילדה טובה מצאתי את עצמי בקורס מכיו״ת בנחל, רק כי לא יכולתי לשאת את האכזבה בעיניים של אבא שלי. היה חשוב לו שאעשה שירות משמעותי ואני הנחתי את הגיטרה והחלומות לשנתיים ולא הרמתי אותה כמעט עד סוף השירות...
בגיל 22 גיליתי בדרך לא דרך על ההיסטוריה המשפחתית הסבוכה שלנו, כמו גם על משפחתו המאד חיה של אבי אשר בחרה לנדות אותו. בליבי גמלה ההחלטה שלא לעמת אותו, הבנתי שהוא לא חייב לתת דין וחשבון, הוא עשה מעשה אמיץ ולא מובן מאליו בטוח נוכח התקופה, וביום בו יחליט שהוא רוצה לשוחח על הנושא, הוא יגלה כמה הכלה וגאווה אני חשה כלפיו.
מעט אחר כך נחתה ההבנה כי יכולתי מאד בקלות להיוולד בצד השני של המתרס, מה שגרם לי לעשות חישוב מסלול מחדש. התחלתי לחקור יותר את הנרטיב הערבי הפלסטינאי והעולמי, גיליתי הינדוס תודעה, הזנחה, דמגוגיה וגזענות משני הצדדים, עוולות לצד רגעים של חסד. לא פסחתי גם על חקר הקוראן, בניסיון להבין מה מניע את הפונדמנטליזם, האם מדובר בטקסט כהווייתו, או באינטרפרטציה המתרגמת לאידיאולוגיה רצחנית?
וככה שנים הילכתי על התפר, בין הזהות הישראלית האבסולוטית שלי לבין ההכרה בקושי שגם הצד השני חווה. זה לא היה קשה, אני יצור אמפתי בהגזמה המסוגל להרגיש עצב אמיתי על שקית נילון המעופפת בדד ברוח... (אייקון של יד מיואשת על המצח) תוסיפו לזה נטיה טבעית למזעור קונפליקטים הגינות והוגנות, ליברליזם וזכויות אדם, ואופס אני במרכז שמאל, לא מוכנה שירצחו בי, אבל בהחלט מוכנה לעשות לא מעט כדי לשפר תנאים ולהגיע לסטטוס קוו המאפשר לכולם לחיות טוב יותר...
בשבת התרסק בי משהו, אין לי מושג איך לקרוא לזה, אובדן התמימות או על הפיקחון, ולפתע אין מיזעור קונפליקטים כי אין קונפליקט... אין אמפתיה, כי מי שמביא תצוגת תכלית כזו לשולחן, לא ראוי לכזו... אין זכויות אדם כי הם רצחו את המושג והוכיחו שאין בהם שמץ של אנושיות... אני לא מזהה את עצמי מול השנאה הזו, לא מצליחה למצוא שום צידוק או שביב של הבנה, מרגישה כאילו איבדתי סופית את האמון באנושות...
היום בעלה של חברה קרובה, שמאלני קיצוני, כתב בפייסבוק ״מרד גטו עזה״ והציג את זה כאנלוגיה לגיטימית...
זו לא אנלוגיה, זו דמגוגיה, אף יהודי בשואה גם לא הפרטיזנים עצר להתעלל בגופות של גרמנים, לרצוח ילדים כפותים, או לאנוס בנות ערובה...
אני בכלל לא נכנסת לכמה זילות שואה יש בביטוי המתריס שהוא חלב בכישרון רב מהמקלדת שלו.
ואולי לא הבנתי כלום מעולם, ויוסף חדד וצבי יחזקאלי צודקים ועם ערבים צריך לדבר בערבית...
(נשבר לי הלב)
Seemed the better way When first I heard him speak Now it's much too late To turn the other cheek
Sounded like the truth
Seemed the better way Sounded like the truth But it's not the truth today
זו הייתה התשובה שלי אם מישהו היה אומר לי שתרחיש כזה אפשרי ... וממרחק של אוקיינוס, אני שומעת על חוליית מחבלים שנעצרה בכניסה למושב של ההורים שלי, שני אנשים זקנים שלא רוצים לעזוב את הבית שלהם, הוא עם דמנציה, היא כבר מתקשה ללכת... הוא בעברו קצין מעוטר מתבונן בחוסר אונים במסך המשדר את ההגדרה המילונית לכאוס, היא מחבקת את החתול שלה בתסכול,
מלטפת אותו בקומפולסיביות, מתכווצת ללא שליטה לצליל פיצוץ נוסף... ועוד אחד...
מדינה שלמה בפוסט טראומה, תחת מתקפה סדיסטית ומלאת שטנה, שאלות אתיות ואידיאולוגיות, מתנפצות על קרקע המציאות, דורשות תגובה ניצחת. האם בכלל יכולה להיות כזו כאשר יש כל כך הרבה אזרחים חטופים? סרטוני זוועה שרצים בוואטצאפ מחוררים לי את הנשמה כאילו ירו בה במטווח...
600 נרצחים ב36 שעות, במושגים של ישראל זה אומר שכל אדם שני בערך מכיר מישהו שחווה את הגהינום הזה עכשיו או מושפע ממנו באופן ישיר... ואני כל כך רחוקה פיזית וכל כך קרובה נפשית, כבר לילה שני שלא עצמתי עין, ״ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״ לא חושבת שמעולם היו לי כל כך הרבה ״לא יודעת״ ו ״WTF״ , בארסנל...
קיבלנו ריאליטי צ׳ק מצמית, הכל יכול להסתיים ברגע ,אין זמן לאגו או בולשיט. אז היו טובים אחד לשני, שלחו חיבוק למישהו שחשוב לכם, הרימו את הטלפון ואימרו למישהו שלא דיברתם איתו זמן מה שאתם אוהבים אותו...
עשו קצת טוב ללא תמורה, רק לשם עשיית הטוב. שפכו קצת אור אל תוך החושך הזה...
(שיחה ראשונה רציפה ביני לבין מישהו עם תחומי עיניין משותפים)
״תשלחי לי תמונת עירום שלך, שיהיה לי על מה לאונן לפני השינה״
הוא אמר בסיומה של שיחה על אמנות, עיצוב ודיכאון, בניגוד בועט לקונטקסט. אני לא כזו, עניתי, לא שיש רע בבחירה הזו למי שזה נכון עבורו ומחבב אקסהביציוניזם או חשיפה בפני זרים גמורים. (סייגתי)
מצטערת לבאס (התנצלתי???)
״תום זה לא דבר בריא בגילנו״הוא ענה(בחשיבות עצמית או שמא בדאגה כנה למצבי הנפשי )
אתה מחליט מהו תום? ומה בריא? שאלתי (כן, הוריד שאין לי במצח התחיל לבלוט) חשבתי שלא לשם כך התכנסנו... הוספתי. (בנימוס לא הכרחי)
אכן לא לשם כך התכנסנו הוא ענה, (דוז פואה!!! כנות!!!) לילה טוב ! (פאסיב אגרסיב ?! באמא שלך !!?)
האמת היא של״תום״ אין שום קשר לזה, לצערי המאד רב אני לא יכולה לטעון ל״תום״ משלב מאד מוקדם בחיי (: ואין לי גם כוונה לנכס לעצמי אחד מלאכותי בשם האב הבן ורוח הקודש.
לפרטיות לעומת זאת, יש גם יש...
התגובה הזו ticked me off, כי יש בה המון יומרה, דה-לגיטימציה, גאסלייטינג וכל זה עוד מגיע במסווה של ״דאגה כנה או אכפתיות״ שלא לדבר על התנשאות , כאשר בפועל כל מה שאכפת לו ממנו זה הזין הגלמוד שלו ואי המסוגלות שלו להקליד youporn כשהוא כבר עומד... בניסיון לגרום לי לפקפק בעצמי ובתפיסת המציאות שלי, הוא בעצם אמר לי, את ילדה ולא בוגרת, כי את לא משחקת לפי ה״כללים״ של הגדולים. אני תוהה איפה זה היה פוגש כל אישה עם עמוד שדרה טיפה פחות מעוגן משלי, שלא לדבר על צעירה שרק מתחילה את צעדיה בעולם הזה.
וכמה זה גורם לאנשים טובים להתרחק מהקהילה הכלובית או לדחוק את עצמם לעמוד בסטנדרט שהם לא באמת שלמים איתו.
כל הרעיון באתר כמו הכלוב הוא שהוא מאפשר ביטוי וחורט על דגלו פתיחות, אבל פתיחות לא יכולה להתקיים בלי פלורליזם. פלורליזם - משמעו ריבוי דעות.
בעוד סיפוקים מהירים מתאימים לחלקנו, אחרים זקוקים לריצות ארוכות ופיתוח קשר עמוק. בעוד חלקנו מאושרים עם חשיפה והיא אפילו מעוררת אותם או מתבלת את הזוגיות, אחרים יכולים לחוש את ההפך המוחלט, ביחוד בקונטקסט כל כך תלוש. אין באמת יופי בלנסות לנצל מישהו למטרה כזו או אחרת, בשביל זה יש את היזיזה התורנית שאני מניחה שנמצאת שם מעניין משותף ובהסכמה, או פורנו.
כל אחד מאיתנו מחווט אחרת, החל מצרכים וכלה בהעדפות וכולן לגיטימיות. הדגש הוא תמיד על ההתאמה לשני הצדדים.
אגב נוכחותן של נשים כאן או בכל איזור דימדומים באינטרנט (סליחה כלובי!!!) אינה עילה להניח שבכל זמן נתון אנחנו אמורות לספק שירות. הפתיחות שאנו מפגינות היא לא אישור להתנהל מולנו כאילו אנו מותרות לכל דורש ואמורות ״לזרום״ עם כל הצעה הזויה מכל מאן דהוא. יסלח לי הדף שמחוויר כי אני לא מעזה אפילו להעלות מושגים כמו אצילות, ג׳נטלמניות, או נימוס בסיסי, אבל הרעיון של הכלוב הוא להיות בית לקהילה, מרחב בטוח, ושיח כזה אשר לא בוחן אפילו את המיקום של שני הצדדים בדיון, המבטל תחושות של אחד מהצדדים, הוא כזה אשר פוגע בקהילתיות ובבטחון שלא לומר משיג את התוצאה ההפוכה.
לראשונה בתולדות הבלוג אין לי קטע מוזיקלי שיתאים לטקסט, ואני לא מוכנה לשים פה את נטע ברזילי עם Toy כי גם לי יש גבולות... (; אבל אני אנצל את ההזדמנות לסיים את הפוסט בהומור, ולשלוח אתכם לקטע הורס על תופעה נוספת הפושה במקומותינו, דיק פיקס במרחב הציבורי... לא כאלה שבחרנו לקבל, שלא לומר ביקשנו או קיווינו להן, כאלה שנחתו עלינו כפטריות אחרי הגשם, מאנשים המאמינים כי יש להם פלא תבל שמיני בין הרגליים.
בלתי אפשרי לכמת את הסימנים אשר טראומה אמיתית מותירה בנו, לעיתים לוקח שנים, לעיתים כל החיים, כדי לחזור לתפקוד נורמלי אחרי חוויה קיצונית, שלא לומר משתקת.
עם זאת יש לי קושי אמיתי עם אנשים אשר לוקחים את הטראומה והופכים אותה לתעודת הזהות שלהם. אין בזה כדי לבטל ולו לרגע את הקושי האבסולוטי שהם חווים, ועדיין בבחירה לחיות את חייהם דרך הטראומה, הם מבטלים כל סיכוי לשפר את המציאות שלהם שלא לדבר על להרפא, ובעצם מותירים את השליטה בידי הטראומה, מאפשרים לה להוביל, להשפיע, ולהנחות כל מהלך והופכים אותה לקרדום לחפור בה.
זו סימביוזה מסוכנת, ומסוכן לא פחות הוא נרטיב הגיבור, או הקדוש המעונה אשר בדרך כלל מתפתח במקרים כאלה וגם אותו צריך ״לתחזק״ וזו הופכת ל״משבצת הצלחה״ אשר מאד קשה לנוע ממנה הלאה כי כולם נרעשים מהאידאה שאתה, אז אין שום סיבה אמיתית לשחרר מנטאלית את המקום הקורבני הזה ולטפל בכדי להחלים.
נשמע מנותק שלא לומר יהיר לומר דברים כאלה מהצד, כאשר אחרים נושכים שפה ומתמודדים עם מציאות קשה בטירוף, אבל מתי המעט אשר מכירים אותי לעומק יודעים שמעבר לעבודה הטיפולית שלי, החיים זימנו לי לא מעט טראומות, ולא מעט התמודדויות, חלקן מאד קיצוניות, למרות שאין קשר לרמת הקושי או לחוויה ספציפית נקודתית כי כל אחד מחווט שונה ומגיב אחרת גם בסיטואציות קצה.
לתקופה בחיי הטראומה והכאב היו הפנים שלי, הפריזמה דרכה התבוננתי במציאות, עד שהבנתי שאני סוחבת מטען מיותר, שאני מתמכרת למבטי האהדה בכל פעם שמישהו מבין ״כמה גיבורה אני״, כאשר בפנים אני רוצה לצרוח כי עוד שניה אני נחנקת מהאוויר העכור ואני חייבת חמצן נקי, כזה שלא מדולל במעכבי התפתחות, כזה שלא ממכר אותי כדי שאשאר שבויה, נינוחה בתוך העריסה של החוויה המפוקפקת והמוכרת, מלאת תירוצים ללמה אני לא מתמודדת עם החיים שלי באמת. ולגבי השריטות והסימנים, הם לעולם לא יעלמו, וחלקם לא ירפאו לחלוטין, אבל אנחנו יותר מסך הפציעות שלנו ואף אחד לא מקבל הנחה מצטברת בגלל היט פוינטס. אנחנו אנשים מלאים, עם קריירה, חיים, חלקנו הורים (עוד סיבה טובה לשחרר), מלאי עוז ועזוז וכמיהה לחיות דרך יצר, אהבה, סקס, אוכל, אמנות, מוזיקה!!! אנחנו הרבה יותר מסך חלקינו, והטראומות? הטראומות כבודן במקומן מונח, אבל הן רק חלק... חלק שיצר אותנו וראוי שנודה לו, אבל אז כל מה שנותר הוא להתבונן בו בחיבה בה אנו מביטים בחבר ישן אשר הלך איתנו דרך אבל צמחנו לכיוונים שונים, ולהתקדם הלאה...
יולי 2015 סן פרנסיסקו - חברה מישראל הגיעה להתארח עם בתה בת העשרה, אנחנו בשלהי יום ארוך בסן פרנסיסקו מנשנשים פיצה בפארק, אני אוספת את חצי המגש הנותר וניגשת לאחד ההומלסים שנמצאים שם עם ביתי בת השלוש וחצי ומציעה לו את הפיצה, הוא שמח על ההצעה אבל מסביר שהוא ברמיסיה, נזהר מאד עם תזונה, ומציע לי לתת אותה לחבר׳ה בספסל ליד. הוא בשלהי החמישים לחייו עורו הכהה בניגוד מושלם לגיטרה עליה הוא פורט, הוא מנגן וביתי רוקדת באמצע הפארק, מאושרת וצוחקת, הוא שואל לשמה וממציא לה שיר. היא מספרת לו שגם אמא שלה מנגנת על גיטרה ואנחנו מדברים קצת על מוזיקה.
בנתיים החברה מישראל אומרת לפרטנר שלי שהוא בטח מציק לי ואולי כדאי שהם ״יצילו״ אותי (אם היא רק הייתה יודעת כמה זה רחוק מהמציאות) לבסוף אני נאלצת לזוז, מציעה לו בקבוק מים קרים אותו הוא לוקח בשמחה, אומרת לו תודה מכל הלב ופונה ללכת, הוא מחזיק לי את היד ואומר לי, ״לא, תודה לך, שאת באה נקיה ומלמדת אותה (מביט אל הבת שלי) להתיחס לאנשים כאל אנשים.״
אני נשארת עם המחשבה הזו, תוהה אם למרות האינסטינקט הראשוני הטבעי שלי אני תמיד יכולה לבחור בזה? להמנע מדי-יומניזציה או שלפעמים הדיעות הקדומות מחזיקות את ההגה.
מרץ 2017 מארדי גרא, ניו אורלינס - אינטרקציה עם אמריקה שונה בתכלית, שסועה, מדממת ומלאה אנשים מקורקעים ומלאי יצירתיות וקצב, הפוכה לחלוטין מקליפורניה המלוקקת, ובועטת, כל כך אמנותית שאי אפשר שלא להתאהב. אני מנצלת את ההזדמנות לחקור יותר על האינדיאנים השחורים של המרדי גרא, מסורת ארוכת שנים שנוצרה מהיחסים המיוחדים בין עבדים שברחו מהאדונים הלבנים לבין השבטים השכנים שאימצו אותם והמנהגים שהם אימצו כמחווה לאותם השבטים. בדרך לא דרך מקבלת המלצה ומבקרת ב- house of dance and feathers, המוזיאון הביתי של רונאלד לואיס, איש יקר, מנהיג לשעבר ב- skull and bone gang , אשר חייו שזורים בתרבות המענינת הזו ולכן לקח על עצמו לתעד ולאצור את האמנות היחודית הזו. אחרי כשעתיים של שיחה מענינת, התבוננות בעבודות חרוזים, תלבושות מרהיבות ופיסות היסטוריה, אנחנו יוצאים וממתינים לאובר. אני מוצאת את עצמי נמנעת במודע מבחור שחור שמנסה ליצור איתנו אינטרקציה, אני לא סגורה מה הסיפור שלו, ואני בכל זאת בLower 9th' ward , אחת השכונות העניות והמסוכנות בעיר, אני מרגישה את הגוף שלי מתקשח ואת הלסת שלי חשוקה. האובר מגיע, בחור שחור מקסים ולבבי,אנחנו נכנסים לרכב, בפניה הוא רואה את אותו הבחור, בלי להתבלבל הוא עוצר את הרכב ונותן לו כמה דולרים ההוא מודה לו מעומק הלב, אני מתביישת עד עמקי נשמתי על כך שאיפשרתי לעצמי להתבונן דרך פרופוגנדה ופחד ולא דרך הנשמה.
דצמבר 2017, ניו אורלינס - אני בדרך לעוד לילה בפרנצ׳מן סטריט, האובר מגיע, הנהגת ובעלה שהצטרף אליה שניהם כהי עור. הם מתחילים בנסיעה ואני שכבר חרשתי את העיר מגלה שהדרך ליעד לא הגיונית. לוחשת לחבר שאיתי ״משהו לא בסדר, היינו צריכים לפנות ולהגיע משם״. אני לא רוצה לגרום להם לאי נוחות אז אני לא שואלת, מניחה שזו עוד אחת מהפעמים שהעיר חסומה בחלקה, בעיר שיש בה 130 פסטיבלים בשנה זה באמת לא אירוע נדיר. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזור שכוח אל, הם עוצרים ליד בית חרב וחשוך, מסביבו סרט צהוב זוהר עם כיתוב של police בשחור בוטה, אני נושמת, בראש רצות לי סצינות מדקסטר... אני מביטה עליה דרך המראה הקדמית ואומרת לה ״מה קורה? זה לא בדיוק החלק של פרנצ׳מן שכיוונתי אליו״, היא עונה לי בחשש, ״אני לא יודעת, אני גם לא הבנתי מה איבדת כאן אבל אני לא מתערבת והנחתי שאתם עובדים במשטרה אז לא רציתי לשאול יותר מידי שאלות...״ התפוצצתי מצחוק, בעוד אני מקפידה שלא לשאול כדי לא להפגין אי אמון בהם, בדיוק מאותה סיבה, הם הרגישו לא נוח לשאול אותנו.
דצמבר 2017 ניו אורלינס - אני מגיעה לLa petit jazz museum במסגרת סיור על מוזיקה ומוצאת את עצמי ממשיכה את הסיור עצמאית לשיחה של שלוש שעות על קפה או-לה עם אחד אלווין ג׳קסון שמו, אחד האנשים המענינים שהיה לי העונג לפגוש. אני לומדת המון על מוזיקה בניו אורלינס ובכלל, אבל הרבה יותר מזה אני לומדת על ההתפתחות שלה ועל הדרך התרבותית שממנה נוצרה, האיש היקר הזה גם היסטוריון וגם מוזיקולוג ואני בולעת את המידע בשקיקה. יורד גשם בחוץ וכבר חשוך, אני ב Treme השכונה השחורה הראשונה בארה״ב, עושה קראש קורס מזורז ולא מתפשר על פרדיגמות, דיעות קדומות, עבדים, אינדיאנים, גוספל ווודו, חומרים שרק מהם יכולה להיווצר עיר מטורפת כמו ניו אורלינס. הוא אומנם יכול להיות סבא שלי אבל ברור לי שרכשתי לעצמי חבר לחיים, הוא והשיחה הזו חרוטים בי.
פברואר 2019, מרדי גרא, ניו אורלינס - בין המצעדים והשיגעון שהעיר נתונה בו בעונה הזו, אני מוצאת זמן לקפוץ לבקר את ידידי אלווין במוזיאון הקטן ב Treme, מרגיש כאילו השיחה שלנו ממשיכה מהנקודה בה הפסקנו אותה בפעם הקודמת, אני מספרת לו שהפעם אני מתכוונת להשאר למרדי גרא דיי, בכדי לראות את הבלאק אינדיאנס החמקמקים, הוא אומר לי ״בואי נתחיל בזה שתבואי לחזרות?״ אני מופתעת לגמרי, זו קליקה סגורה ולא ציפיתי להזמנה הזו, הוא נותן לי כתובת של פאב שכוח אל בין Treme ל Lafitte, אני מגיעה לשם עם חבר, 2 האנשים הלבנים היחידים בפאב עם מעל ל50 שחורים. הפגישה מתחילה ואלווין לא מגיע, הוא מתעכב בגלל הגשם ושולח לי טקסט שהוא מצטער, הוא לא יצליח להגיע אבל שאשאר ונדבר על החזרות אחר כך. זה קצת לא נוח, אבל אני מתישבת ומזמינה לשתות והאשה בצד השני של הבר שנראה כאילו קפא בזמן בארה״ב של שנות הארבעים מגישה לי כוס, ובוחנת אותי. הקרח נשבר כשנגמרים הדיונים ומתחילה המוזיקה, אני נפעמת מהפתיחות, מרגישה כאילו קיבלתי הצצה אנתרופולוגית למסורת מיוחדת, מישהו מזמין אותי לרקוד, אני נעתרת, ומוצאת את עצמי מוזמנת למסיבה באותו הערב, אני מסרבת בנימוס אבל עדיין מתרגשת מעוצמת המעמד. יוצאת משם מתחבטת ביני לבין עצמי, האם 2 שחורים שהיו נכנסים לפאב לבן מובהק ב 2019 ולא במקום פלורליסטי כמו ניו אורלינס, היו מקבלים את היחס הפתוח והחם שאני זכיתי לו ...
פברואר 2019, מרדי גרא דיי, ניו אורלינס - אני אצל אלווין אוכלת גמבו עם חברים, כצ׳יף לשעבר הוא מקבל עידכונים בזמן אמת, ושולח אותי לצלם בנקודות ספציפיות באיזור, לא יכולתי לבקש יותר inside information מזה, אני פוגשת גם את רונלד לואיס, ואת skull and bone gang ואת ה Baby dolls, מצלמת, לומדת, מפנימה. במקביל ילדתי האהובה נמצאת במצעד של הZulu , מקווה להשיג את אגוז הקוקוס הנכסף, אחרי הכל בכל מצעד במארדי גרא יש פריט אספני שאופייני למצעד ובדרך כלל הם עשויים קאסטום מייד ואמורים להביא מזל, בשנה הזו קיבלתי ארנק מה"Nyx" נעל עקב מה״Muses" ועכשיו נותר לנו רק אגוז קוקוס מה"Zulu" בכדי לסיים את השילוש הקדוש של המרדי גרא... המצעד מפוצץ והיא נמוכה מידי מכדי להצליח לתפוס אחד, גם המבוגרים שאיתה לא ממש עושים חיל, אבל מישהי עם לב ענק ועור כהה, אשר אבסולוטית לכל דבר ועיניין אינה פרווילגית כמו הבת שלי, טורחת לתפוס אחד ולהעניק לה אותו.
המוות של ג׳ורג׳ פלויד הציף את זה ועוד הרבה מעבר, כמה כולנו חוטאים בגזענות ואם לא בגזענות פר סה, אז בבורות, ובפרדיגמות, בהנחות מוטעות, ולו רק בגלל שאנחנו מחווטים להביט דרך מה שמוכר לנו ומה שאנחנו ״מבינים״ או שפימפמו לנו באינספור דרכים...
ובקלות רבה ניתן לקחת את המסר הזה ולהחיל אותו על החיים בישראל, על המציאות המורכבת שלנו, על הנטיה שלנו לעשות דימוניזציה לכל מה ומי שלא ״כמונו״.
אני נמנעת מלכתוב מה דעתי על המשטרה המיליטנטית האמריקאית למרות תחושת הקבס שלי, כי ברור לי מעל ומעבר לכל ספק שהשינוי תמיד מתחיל בין אדם לעצמו, בבחירה לעצור, להגיש יד וללמוד את מי שאנחנו לא יודעים במקום להתבצר בעמדות ובתפיסות המצומצמות או בקלישאות שספק אם עומדות במבחן הזמן אבל מקבלות כח ואינרציה מכל אחד שבוחר לתת להן לשבש לו את הראדאר.
אינטליגנציה היא לא ערובה למודעות, כן גם חמישה תארים ועוד אישרורים כאלה ואחרים למסוגלות הקוגנטיבית לא אומרים דבר וחצי דבר על מודעות עצמית. אגב גם ניסיון חיים הוא לא ערובה למרות שלרוב הוא מלמד טוב יותר מספרים את אותה דרך פנימית שאי אפשר לסנתז או לקצר, רק ללכת אותה ולהבין בכל פעם כמה עוד ארוכה היא הדרך .... לא מדובר בתהליך שיסתיים במהלך חיינו הוא רק יתחדד ויתהדק לכדי דיוק של סקלפל מנתחים.
למעשה ניתן לומר כי לא פעם אינטליגנציה עומדת לנו לרועץ בניסיונות שלנו להעמיק במודעות, כמו אדם בטיפול פסיכולוגי החווה התנגדות, או כמו סיטואציה בה מנגנוני ההגנה שלנו נכנסים לפעילות יתר. קל מאד לשקר לעצמנו, קל לעוות את המציאות בכדי שתתאים לאיך שאנחנו רוצים לתפוס את עצמינו או אותה, ולאיך שהיינו רוצים שהסביבה תתפוס אותנו.
קרל יונג גרס כי הבטחון העצמי שלנו נגזר מאיך שאנחנו רואים את עצמינו בעיני הסביבה.
אבל מה אם אנחנו מעוותים? צופים במתרחש רק דרך הפריזמה הפרטית שלנו? מייצרים מציאות גם אם אמיתית בחלקה, בכדי שתשרת אותנו? מנצלים הזדמנויות ולפעמים גם אנשים קרובים אלינו בכדי להרים לעצמנו במקרה הטוב או לטעת ספק באחר במקרה הרע... הכל בכדי להראות טוב יותר בסיטואציה בה אין דרך לנצח כי כל הצדדים מפסידים... שלא לומר מלקקים פצעים...
לכל אחד מאיתנו יש את ארגז הכלים שלו על היתרונות והחסרונות, חלקינו חדים בטירוף וחותכים כמו תער, אחרים עשויים מרגש גולמי והנשמה שלהם נשפכת אל כל אקט שהם מבצעים לטוב או לרע... חלקינו מתנהלים כמו תאונה בהתהוות, לא מסוגלים להכיל את הרגש שמצית בנו כל חלקה טובה ומאכל כל היגיון ויורים לכל עבר באמוק האופייני לחיה פצועה... או כזו שסגרו אותה והיא חסרה את הכלים לצאת לחופשי...
לכאורה תמיד אפשר להפריד, לומר ,״ לא שלי...״ , להקשיח עורף. ואולי אפילו ״להוכיח״ נקודה ביוהרה יתרה, המפגינה היטב את הבדלי המעמדות או נקודות הציון על מפת המודעות.... הרי זה נעים לדעת שאנחנו ״טובים יותר״ , ״אינטליגנטיים יותר״, ״נאורים יותר״ אבל האם המעשים שלנו יכולים שלא להגזר מאגו ברגעים כאלה?
האם ראוי לנו שנאריך את קצוות המודעות לנקודה שבה אנחנו רואים גם את האחר ובעיקר את הקרובים אלינו, ולא נקצר תהליכים תוך התעלמות מהתוצאות ובלבד שתשרתנה את הצורך להרגיש טוב עם עצמינו או עם הaftermath של המעשים שלנו?
נכון, המחיר הארצי המיידי על המהלך הזה לא תמיד שווה את המאמץ, מקבלים פחות לייקים, והעולם לא עוצר בהשתאות מול ״העליונות המנטאלית״ הנשגבת שלנו על האחר...
אותה ״העליונות״ או אם תרצו שליטה עצמית נגזרת בדיוק מזה שלא סימנו טריטוריה וירטואלית או פיזית בגסות ובחרנו להתנהל בצורה מכבדת. מכבדת את האדם שאנחנו רוצים להיות (לא את זה שנשרט ומגיב באוטומט, את זה שעוצר להבין מה תהיינה ההשלכות) ,מכבדת את האחר שאהבנו לתקופה, או פגשנו לשבריר שניה בדרך...
המון זמן לא כתבתי, מי שמכיר אותי עמוק וקרוב יודע גם למה, מאז שא׳ לא איתנו משהו בי נשבר והבלוג נותר מיותם כמעט כמו הקיפאון שפשה והתגנב לליבי. במהלך חיינו אנחנו פוגשים לא מעט אנשים, לעיתים מדובר במגע מרפרף ולכאורה חסר משמעות או בעל משמעות נקודתית. באחרים המגע קצת יותר משמעותי, אבל גם באלה בהם אנחנו עוצרים לרגע, לשבוע או לשנה ומתבצעת הפריה הדדית אמיתית, גם בהם מדובר לרוב בתהליך מאד זמני ולאחריו יש פרידה או חברות שמבוססת על אלמנטים משותפים אבל אותה הפריה ראשונית, זו שמרגישה כמו מים חיים ולמידה אקטיבית,מוגבלת וממצה את עצמה.
במהלך חיי היה לי את העונג לפגוש כמה יחידי סגולה שלא משנה כמה הזמן נקף עדיין הפרנו האחד את השניה, עדיין היה לנו מה לומר, רעיונות לחלוק, ולא, לא מדובר רק על נושאים משותפים שעינינו את שנינו אלא על התפתחות אמיתית שנגזרת מהנוכחות של אותם אינדיווידואלים בחיי ואני רוצה לקוות שאני תרמתי גם לשלהם ולו במעט. כשא׳ נפטר ההפריה הזו בנינו ששטפה אותי ואותו ברמה יומיומית נגדעה באיבה פתאום נותרתי ללא סאונד בורד ובטוח בלי המילים החכמות שלו, ניסיון החיים הבלתי נתפס שלו, והציניות שחתמה את הכל בחיוך יודע דבר. למען הסר ספק, אני לא מצרה עלי, אלא על כל מה שרציתי לומר לו ולא הספקתי, אולי זה היה מבהיר לו מה הוא היה עבורי, וכמה יקר הוא לליבי גם בזמן כתיבת מילים אלה. אולי זה היה עוזר ולו במעט למגר את ההרס העצמי שלו בנקודת הזמן הספציפית במרחב.
אתמול שוחחנו אני ואת, וכמו סכר שנפתח המילים זרמו בשצף, חתיכות הפאזל נפלו למקום בסדר מופתי.
רציתי לומר לך שאני כל כך שמחה בך, לספר לך שאני יודעת כמה א׳ אהב אותך וזה מחייך אותי שנכנסת לחיי (: אני רחוקה מלהיות הזן המשתפך בטוח כאשר אין לזה בסיס, אבל אחרי ששוחחנו אתמול נהיר וברור לי שאת משפחה, ולא בכדי טבעי לי כל כך לקרוא לך אחות. זה כמעט הזוי אבל אני גאה בך, וחשוב לציין, אין לי מניות בבחירות שלך וגם לא נגיעה לאיך שהגעת עד הלום אבל אני מלאה באושר צרוף על מה שאת מביאה ומה שאת מייצרת סביבך. כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה חמלה, ואת הכל את טווה ברגישות יתרה מלאכת מחשבת של איזונים קוסמיים והבנה של הלב.
אני מקווה שמי שפוגש אותך בדרך יודע להעריך, יודע שלעבוד אנרגטית או בכלל תוך ניקיון כפיים דורש מודעות מטורפת ויותר מזה מחויבות למטרה ולדרך. ואת עושה את זה, בענק, בוחרת בזה בכל יום, קמה אל זה מחדש בכל בוקר, בכוונה אמיתית ובצניעות של מישהי שחוותה כבר דבר או שניים. הפוסט הזה הוא תוצאה ישירה של ההדהוד שלך בתוכי היום יקרה, אני לא מחכה לתותחים הכבדים ((((: נגעת בי, ובעצם נוכחותך הקמת אותי מרבצי ליצר מציאות שוב, כמו שאני יודעת, ולפעמים רק לפעמים, שוכחת לעשות...
