אדומה

הכלוב חסום בסין.
כבר חודש.
בגלל זה אני לא כותבת.

מה שאומר שעכשיו אני לא בסין (בעצם גם הכותרת אומרת את זה).
נחתתי כשנחתתי.

התחלתי את הביקור שלי באבל. לא שלי, אבל קרוב לליבי. היה לי קשה (באבל כמו באבל) ויכול להיות שהגבתי לזה יותר קשה משחשבתי כי בלילה הראשון הרגשתי כאילו בעטו לי בקיבה. הפעם האחרונה שכ"כ כאב לי הייתה לפני יותר מ- 10 שנים. מבחינתי אם זה היה ממשיך כך הייתי מפנה את עצמי לידיו החביבות של איזה רופא במיון. אבל, בסוף הצלחתי להירדם ועכשיו זה במצב של ניסויים באוכל. שגם כך מהווה תחום בעייתי.

אבל מה זה משנה בכלל?

בחודש הזה היו המון פעמים שרציתי לכתוב אבל בשביל זה היה צריך לפתוח את המחשב של השותפה ולהעתיק את מה שהייתי כותבת על המחשב שלי, ולא היו לי הפנאי או הכוחות הנפשיים לעשות זאת. סיימתי את הסמסטר, קיבלתי כבר שני ציונים. לא התלמידה הכי מבריקה בכיתה, אבל עברתי וקיבלתי ציון שאני מרוצה ממנו ואני חושבת שבאמת משקף את רמת ההשקעה שלי, שהייתה סבירה (אבל, כמובן, לא מספיק טובה).

מה תכניותיי בארץ? חלקן כבר הוצאו לפועל, חלק מחכות לשבוע הבא. מעניין אותי מה יהיה הפעם, איך דברים יסתדרו והאם...

טוב, אני הולכת לנוח ואז ללמוד קצת, כי אני לא באמת נחה אי פעם. נראה אם כל ההשראה של החודש האחרון תיפול עליי שוב בימים הקרובים, ככה שאני אעשה השלמת פערים כלובית...

היו שלום.