אדומה

טוב, אני מניחה שזה הזמן להשלמת פערים רגשית.

אני מרגישה שביומיים האלה שבהם אני בארץ, הספקתי לשבור לעצמי את הלב.

זה החל במותה של אמה של חברתי. היא נפטרה חצי שעה אחרי שנחתתי ובזה פתחתי את הביקור. ידעתי שאני באה אליה לא משנה מה, אבל לא חשבתי שהתזמון יהיה עד כדי כך "מוצלח". יצאתי צפונה ללוויה אחרי שעברתי בירושלים ושמתי את כל התיקים אצל אמא. את המסע צפונה התחלתי באוטובוס, אחרי זה עברתי לרכבת ולאחר מכן היה לי טרמפ עד למושב הזה שלה.

הייתי אצלה יומיים שבהם נתקלתי בחברה נדחפת שהתעקשה להוכיח שהיא אוהבת את חברתנו המשותפת יותר. אני לא משתתפת במשחקים האלה, אבל מה שכן, היא ממש עלתה לי על העצבים. מי משחק בשל מי יותר גדול (במצב זה למי יש לב יותר גדול) בזמן שבעה? שלך יותר גדול, ניצחת, עכשיו תפסיקי כבר להידחף. אני מניחה שזה שבאתי מסין ישירות לצפון אכל אותה מבפנים. מוזר על מה אנשים מתעכבים במצבים כאלו.

ההמשך היה בזה שעוד פעם הייתי קשוחה מדי. לפחות זה מה שנדמה לי. יש סיבה שאני לא אוהבת קשר וירטואלי. הוא לא משתווה לפגישה פנים מול פנים. לא משנה מה, אין כמו רושם מפגישה. ואני עושה רושם רע. רע רע. זה שאני גם רכה בפנים יוצא החוצה רק אח"כ. מצחיק שפעם אמרו לי שאני לא נראית מספיק קשוחה וזה לא מרגיש כאילו אני שולטת 😄

והיום נפגשתי עם חברה לארוחת בוקר, אליה איחרתי בחצי שעה, ובשביל לגוון הלכנו לבית קפה אחר לשתות קפה אחר. ומי נכנס אם לא החבר שלי לשעבר עם חברתו, אחרי שלוש שנים וחצי בהן לא התראינו. הוא עשה כאילו הוא לא ראה אותי, אני עשיתי כאילו לא ראיתי אותו והסמקתי כמו עגבניה. אפשר אפילו לומר שהייתי כמו רימון בשל, כי עגבניה נראתה חיוורת לעומתי. לקח לי זמן לחזור לבז' הטבעי ויצאנו משם ברגע שזה הרגיש שזה לא ייראה כאילו אנחנו בורחות.

אז התחיל דיון שלם לגבי מי היה צריך לפנות למי ראשון. חברתי ואני הסכמנו שהוא היה צריך לפנות כי זה לא לעניין שהחברה לשעבר תפנה לחבר לשעבר שיושב עם חברתו הנוכחית. אחחח, דיבורי בנות.

בינתיים מספיק...