לפני די הרבה ימים הבנתי משהו מאוד מוזר לגבי עצמי, אני פחות דורשת. בהתחלה הנחתי לזה כי חשבתי שאני פחות רוצה, ככל שהימים עברו הבנתי שלא זה המצב. אני לא פחות רוצה, אני פשוט פחות דורשת.
כמובן שזה פתח פתח לשיחה ארוכת שעות שלי עם עצמי, כי הרי רק אני אוכל להסביר לי מה בעצם קורה פה. והבנתי. בחיי. התבגרתי.
זוכרים שכשהיינו ילדים ביקשנו מה שרצינו, איך שרצינו, מתי שרצינו וגם חשבנו שנקבל? אז זהו. בדיוק זה.
כשהתחלתי את החיים הבדס"מים שלי חייתי תחת הרושם שלא משנה מה אבקש ואיך אבקש - אקבל. גם חשבתי שאני לא צריכה לעשות שום דבר שאני לא באמת רוצה לעשות. וביקשתי, אוהו כמה שביקשתי. כמו ילדה קטנה, בדקתי גבולות. כל דבר מופרך ומטופש שיכלתי לדרוש - דרשתי. וקטע, גם קיבלתי. ולא היה אכפת לי אם הצד השני כואב, פגוע, מתוסכל. אני רציתי, דרשתי, קיבלתי, מעגל קסום ונפלא שרק הקצין את הדרישות שלי.
ואז הסוטה שבי התבגרה, התחילה להבין שבצד השני עומד אדם עם רגשות, קיבלה איזה לא או שניים. ודרשתי פחות קיצוני, פחות עמוק, פחות "כי ככה בא לי". ועם הזמן, מתברר, זה החמיר. דרשתי פחות.
מה שמוזר זה שדווקא בשלבים האלה פגשתי אנשים שהיו נותנים יותר, נראה לי. כאלה שבאמת היו הולכים עם הטירוף שלי, עם הקיצון, עם השרירותיות. ודרשתי עוד פחות.
עברו שנים ולמדתי שלא נעים לי בצד שדורשים ממנו והתמקמתי בצד שדורש בלבד ועדיין דרשתי פחות. מה שמדהים זה שעדיין הקיפו (וכנראה מקיפים) אותי אנשים שיתנו לי כל מה שאבקש ויאפשרו לי לבקש עוד יותר.
וכשמגיעה תקופה כזאת בה אני רוצה יותר קשה לי להבין למה אני דורשת פחות.
אולי כי אני לא תמיד יודעת מה אני בדיוק רוצה? אולי כי אני חוששת מהתוצאות? אולי כי פיתחתי איזה מצפון והדיסונס מקשה עלי? אולי כי אני לא בטוחה שייתנו לי? ואולי דווקא ההיפך, כי ייתנו?
