half-way contempt

האמת שקשה לי, אני פשוט לא מצליחה לזכור משהו שנראה לי ראוי לכתיבה, או פשוט משהו לכתוב עליו.
עולה לי התמונה שלי, מגיל חמש, ילדה שמנמנה עד שמנה, שיער בלונדיני מתולתל (נשבעת לכם, נו, זה היה השיער שלי פעם).
נזכרתי בזה שכססתי ציפורניים. קיבלתי בובה שהולכת ומדברת אחרי חצי שנה שלא כססתי, אחי הגדול שבר לי אותה באחד הריבים שלנו.
נזכרתי בעץ משמש שהיה לנו בגינה וכמה רציתי להיות מספיק גבוהה בשביל לקטוף, זה אף פעם לא קרה.
נזכרתי באבא שלי, חוזר ממילואים עם משאית ועושה לי סיבוב בשכונה. הרגשתי כל כך מיוחדת.
נזכרתי בסיוט שהתחיל אז ולא הפסיק לחזור עד היום. בחלום הלכתי לאיבוד ליד העבודה של אמא שלי וממש בכיתי. כשמצאתי אותה היא לבשה שמלה חומה עם נקודות וכעסה עלי על זה שהלכתי לאיבוד. הסיוט מתחיל בכעס שלה, עם האיבוד תמיד הצלחתי להתמודד. במציאות היא אף פעם לא כעסה עלי כשהלכתי לאיבוד.
נזכרתי בלאקי החתול הג'ינג'י שהילדה של השכנים ישבה עליו, אז הוא נשך וסרט אותה. השכנים התלוננו והרדימו לנו את החתול. בכיתי שבועות. ואז נזכרתי שבכלל קראו לו שמיל, לאקי הגיע אחר כך.
נזכרתי שאהבתי לקרוא, לצייר, שמלות עם פאייטים ונעליים מבריקות.
נזכרתי שאחרי הגן הייתי הולכת לשחק עם אחמד בבית שלו, לא ידעתי שהוא ערבי. לא ידעתי שיש אנשים שזה משנה להם.
נזכרתי שהיינו נוסעים לסבא שלי בשישי בבוקר וחוזרים רק בשבת בערב, כי אסור לנהוג בשבת. נזכרתי גם שלא אהבתי את סבא שלי, הוא צעק עלי ונתן לי מכה על היד כשהבאתי לאמא שלי פרחים, כי אסור לקטוף בשבת. אבא שלי ואמא שלי עמדו לצידי, נגדו, גם שנים אחר כך.
אני רק לא בטוחה שהכל היה בגיל חמש.