סרטן הגדי

היא עומדת שם נבוכה ונרגשת. קטנת קומה אך בורכה בדברים אחרים.
לא מעיזה להסתכל עליו בעיניים.
אך הנה הוא שם.
אחרי אין ספור שיחות בצטים ובמסנג'ר ואפילו שיחות טלפון לתוך הלילה הנה הוא.
אחרי הכל. למרות הכל. הוא הסכים.
לקחת את הסיכון הזה ולהיפגש.
ממש כמו בתמונות. אולי מוצק יותר.
"את יכולה להתקרב."
הוא יושב על כסא עץ פשוט שם בסלון.
היא מתקרבת בהססנות. השתיקה שלה לא אופיינית לה. היא מתחילה לתהות מתי הפה הגדול שלה יסבך אותך.
ערב לפני מבחן ובמקום ללמוד היא באה אליו.
"שבי" הוא מחייך אליה. חיוך אבהי. חיוך מחבק. חיוך שממיס. חיוך שאומר 'אל תדאגי- את בבית'.
היא רואה את הכסא הריק אבל מתיישבת על הרצפה.
הוא מוחק את החיוך ומצביע על הכסא.
"לאט לך קטנה."
היא מעקמת פרצוף ומתיישבת.
"שלום לנו".
היא מציצה עליו. מרגישה שהיא נמצאת מאחורי פרגוד. עירומה. אבל זהו. שכן. חוץ מהבגדים היא מרגישה ערומה.
"למה את פה קטנה?"
"אממ...כאילו...אני רוצה להיות שפחה. אני קראתי המון. אני אפילו..."
היא פולטת צחוק מתגלגל.
"נרשמתי כבת 18 לאתר. עכשיו 5 שנים אני אשאר באותו גיל" ושוב צוחקת.
היא שמה לב שהוא לא משתתף בהומור הפרטי הזה שלה. מרצין פניו. עוד מהסס. האם עשה בחירה נבונה. האם לקחת אותה תחת חסותו או להשאיר אותה לזאבים האחרים. להשביע אותה הרי הוא לא יוכל.
הוא שותק. בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. זה צעד גדול. אולי אפילו גדול מבחינתו יותר משאר בשבילה.
"תראה. אם אתה לא תעשה את זה מישהו אחר יעשה את זה. לא חסרים סוטים בחוץ. אני מעדיפה לעשות את זה איתך כי אתה אמין. דברנו מלא זמן וזה חשוב. לשכנע אותי לרדת מזה הרי לא תוכל. זה או אתה או אחרים. עליך אני סומכת. עם אחרים אני..."
"תשתקי". הוא הרים את הקול עליה. חצי אוקטבה.
"...אז אל תתחיל לחנך אותי עכשיו. לא רוצה? לא צריך. אני בכלל כאילו...."
ואז הוא שולח יד אליה, כמעט מבלי לקום ומהדק את אצבעותיו כמו אטב כביסה, דרך חזייתה על הפטמה השמאלית שלה.
היא רוצה לצעוק 'חוצפן' אבל מתפתלת עם לשונה המשתובבת על זרועו. באופן אוטומטי ותמוה רגליה נפתחות. אולי כדי להכיל יותר את הכאב ההמום מאזור השד הלחוץ.
היא מתקפלת עליו. אוחזת בידיו.
"זה כואב...." היא מייבבת מולו.
והוא משחרר אותה.
בהתחלה הוא היה נשמע לה כמו איזה אוטיסט. ממעט לדבר. לא אוהב שיחות טלפון. מדבר בשקט. זה היה נראה שרב הזמן הוא באמת עסוק בעולם משלו.
היא בהחלט הבינה את המסר. היא ידעה הרי כל הזמן שהפה הגדול שלה יסבך אותה.
היא רוצה לשאול אותו כמה דברים. המון דברים. היא יודעת מהסיפורים מה לעשות והיא מוכנה לזה.
בזווית עיניה היא קולטת את הזקפה המחמיאה מתחתיו וכל כך רוצה לברך אותה לשלום.
"תתפשטי".
והנה זה קורה. שמעתי או לא שמעתי. אני שם או אני לא שם. אני מבצעת או לא. אני חוזרת להיות נערה או באה כדי להיות שפחה.
והיא מתחילה להתפשט.