הבאנו אתמול לדיווה זוג טרי וסקרן.
צמאים למידע. רעבים להופעה. שבעים מסטיגמות.
חדשים מהניילון.
נחשפים לאט לאט לשטיקים ולטריקים.
לסולידים ולהזויים.
לחריגים ולאקסטרימים.
שואלים. בעיקר במבט.
נהנים מאווירה טובה.
מוסיקה מצויינת לפרקים.
וחוג מצומצם של איכותיים.
מזמינים אך לא משדלים.
מחייכים בנימוס.
עונים על כל אי בהירות.
ואי הבנה.
שבוע לפני הוזמנו לערב סולידי ודי מאנצ'י של אנשים בדסמים,
שבד"כ,
לא זוכים להכיר ולדבר,
מעבר לכינויים,
ומתחת לדציבלים הגבוהים של המסיבות.
האם לזרוק את הונילים לים? האם לברכה?
לתת לה לטעום את השוקולד?
באותו מפגש די שקט ורגוע,
על שיחות קולחות,
ג'ינג'יות מפזזות,
ואלכוהול משובח,
זכו הזוג החדש מהניילון,
לטעום טעימה קטנה וחלושה של סשן.
כצופים כמובן.
שבוע לאחר מכן הם כבר הודיעו.
אנחנו מגיעים למסיבה.
איתכם או בלעדיכם.
אז הגענו בשעה די מוקדמת,
כי המעמד חייב,
כמו כן גם ההדרכות וההכרויות,
עם האנשים ובעיקר הנשים,
שמאחורי הקלעים.
ציידנו אותה אפילו בקולר.
בלבד שלא יתחילו איתה כל הזאבים.
ישבנו על ספה באחד החדרים.
ושולחן עמוס בקרמבו וניל.
חשקה נפשה של הזאטוטה בקרמבו וניל.
קרצתי לקורינה וזרקנו לים.
עשינו ניסוי.
מאחר ואני לא הבעלים אלא רק יוצר המצבים,
נתתי לשפחתי את המושכות.
את יכולה לאכול כמובן את הקרמבו.
אבל ללא ידיים.
הרי שאיננו מכירים כלבים שאוכלים בעזרת כפותיהם.
אז אני לא אוכל קרמבו וניל, עיקמה הקטנה פרצוף.
ואז אדונה נכנס בסטריאו לתמונה,
ופשוט הציב בפניה את העובדה הפשוטה.
שכרגע , זה כבר לא בשליטתה.
משיכה איתנה בשיער.
מבט בוטח ואוהב.
וידיים משולבות מאחורי הגב.
קורינה מניחה את קרמבו הוניל על כף ידה.
ס"מ ספורים מפניה.
הזאטוטה עוד מנסה לבחון.
להתמרד קלות. להשמיע קול. לנסות אחרת.
החדשה מהניילון קברה את פניה בקרמבו הוניל,
כמו שרק זאטוטים בני שנה שנתיים יכולים לעשות.
האדון אולי חדש אך משדר בקיאות ובטחון.
השפחה אולי טריה,
אך את חיוכה הספוג כבר אי אפשר להסתיר.
חייכתי אליה בהערצה גדולה.
מי ישמע איזו משימה.
אבל עמדה בגבורתה.
כשהמשיכה לאכול רק בעזרת פיה.
את פניה אולי הכתימה בקרמבו
אך את פנינו קישטה בהערכה גדולה.
והרבה אהבה.
מזל טוב ושיהיה בשעה טובה.
נכון שזה עתה אכלת את הקרמבו הכי טעים שאכלת מימייך?
נכון שמרגע זה שום קרמבו לא ייראה לך אותו הדבר?
ימים אולי יגידו.
אבל אם עד עכשיו יקירתי,
היית בטעם וניל,
מרגע זה,
את גם מצופת שוקולד.
לפני 13 שנים. 12 בנובמבר 2011 בשעה 17:34