סרטן הגדי

ואחרי עוד לוויה אתה רואה אותם שוב.
כי כבר אין חתונות. כולם כבר התחתנו.
ויעברו עוד שנים עד לבר מצוות.
מקומטים יותר. חולים יותר. עריריים יותר.
ההוא כבר עם חצי רגל בפנים.
ההוא גם עם רגל וחצי.
וההיא שעוד תקבור את כולנו.
יש את הדודים האלה שאתה זוכה לראות רק בחתונות ולוויות.
זה לא שהייתם הופכים לחברים הכי טובים.
אבל לפעמים באירועים כאלה אתה מגלה שהם אנשי שיחה יוצאי דופן.
בעלי סיפור חיים מרתק. ניסיון חיים עשיר.
ויודעים לספר לך מבלי שתחשוב שהם הפולנים שדוחפים את הפתגמים בשנקל.
שתבין לבד בין השורות.
אצלהם הסיפור הוא החשוב. לאו דווקא מוסר ההשכל.
שאם לא ידעת מקודם,
אז גם אם הם לא אמרו לך מפורשות,
אל תדאג,
זה מחלחל כבר עמוק פנימה.
אני משמש בתור הנהג לאבא שלי, אחיו ואשתו.
יש עוד קברת דרך ארוכה.
הנסיעה עוברת בנינוחות יחסית.
טובה משחשבתי. כבר הכנתי את עצמי נפשית לרעות.
דיון בשישים שניות על האיום האיראני.
ועוד דיונון בשני שניות על הבחירה של מופז למה שזה לא יהיה.
אנחנו מגיעים לבית האבלים רק כמה שעות אחרי מה שקרה.
ואולי אתה חושב שאתה מכין את עצמך למה שאתה מגיע,
עד שאתה רואה את זה במו עיניך.

וזה לא פשוט לראות אדם בן 80+ ממרר בבכי.
מתפרק. נקרע. בוכה את נשמתו.
אדם שעבר את מה שעבר. כמו כל השבט של אבא.
אדם שאיבד את אשתו לאחר 57 שנות נישואים.
איך מעכלים?
איך אפשר להמשיך הלאה?
איך ממשיכים אחרי שמתרגלים לחיים שלמים עם בן זוג אחד?
אילו חיים יהיו אחר כך?
וזה משהו מאד ממכר.
להיות כמה שיותר קרוב ליגון הזה. לאבל הזה. לצער הזה.
ממכר מידי.
אתה לא רוצה ורוצה להיות שם.
וכל הקלישאות חוזרות על עצמן.
ובלוויה עצמה זה ממשיך.
הוא מדבר אליה בגוף הווה.
תפסיקי עם המשחקים האלה ותחזרי הביתה.
לחיים כאלה. עם אדם כזה. חיים שלמים.
שבנו משפחה. בית. ילדים. נכדים. נינים.
שבנו מסורת. ערכים.
ואולי זה פער הדורות. פער הגילים.
אולי זה גם קשיי השפה.
אולי זה גם אתה.
אם הייתי רוצה הייתי יכול להיות יותר בקשר.
תמיד אפשר יותר.
ואי אפשר לעכל את זה.
זה רק הופך להיות קשה מנשוא.
ואתה לא יכול להפסיק להסתכל. להיות קרוב לזה.
זהו?? זה הכל? הוא צועק מעל הקבר הטרי.
אבא שלי מוצא זמן ומתעניין בחלקה החדשה שמוסיפים לבית הקברות הקיים.
בוחן את השטח. על האפשרויות הקיימות.
סוג המצבה. סוג האבן. יש גם אפשרות לדשא. חוזר לתמוך באחיו.
גם כשיוצאים משם הוא עדיין בודק אם היא מאחוריו.
אני מסתכל עליו ועל הנוכחים האחרים.
משפחה מצומצמת. שכנים. חברים.
אני בוחן את אחד האבלים שם. את תווי פניו ה'פליניים'.
ונזכר בחיקוי של ירון ברלד לדובי גל.
ומתאפק לא להתפוצץ מצחוק.
מאוחר יותר חוזרים עוד לבית האבלים.
לאכול טיפה. לשתות. כמנהגם.
מדבר קצת עם כולם.
בעיקר שיחות עדכונים. מה עם זה ומה עם ההוא.
ומה איתך.
שומע מכל אחד את ארסנל העצות שלו.
מקשיב בשלווה גמורה.
זה לא יום להיות צודק.
נפרד מכל אחד מהם בנפרד.
אם פעם היינו אומרים 'נתראה בשמחות',
היום כבר לא.
מעתיק את תווי הפנים של כל אחד מהם.
חיוך מנומס.
לובש את המעיל.
ניגש לבדוק את אבא.
אוסף את השיירה שלי.
ויוצא החוצה.
עד ללוויה הבאה.