אנחנו נאלצים לשחרר אותך.
אני לא אוהב להשתמש בפועל לפטר. בשורש המילה האיומה הזו. לא שמילה אחרת יותר טובה ועדיין. משהו בה לא מצלצל לי טוב.
עשיתי זאת כבר הרבה פעמים בעבר וגם עכשיו זה עדיין לא קל. המנטרות נשארו אולי אותן מנטרות אבל האנשים לא אותם האנשים.
בסימני המיתון.
אולי ככה זה כשתקציב הבטחון מצטמק וזה מגיע עד לאזרח הקטן.
פחות הזמנות = פחות עובדים.
כך זה היה תמיד.
מאז שהתחלתי לעסוק בניהול ולפטר אנשים כנספח לא נח של התפקיד היו פעמים שהתחשק לי ואף השתמשתי בביטוי הידוע לשמצה: אתה מפוטר.
עובדים שהגיעו שתויים לעבודה. כאלה עם בעיות התנהגות ומשמעת. כאלה שגנבו.
בעיקר כאלה שעשו משהו שרצית לפטר אותם מהרגע להרגע והמשפט הזה היה הדבר הכי נכון להגיד להם.
זה לא היה המקרה הזה.
נאלצתי לפטר אנשים בגלל שירדה העבודה. בחרתי אותם לפי שיקולים שלי.
סשן פיטורים ציפה לי בחמישי ועוד אחד בראשון. בסשן הראשון שלושה אנשים. בסן השני ארבעה אנשים.
הראשונה היתה דווקא ותיקה עם פה גדול והרבה מאד מגבלות. האמת שחיכיתי להזדמנות הזאת. היא היתה בשוק. נעתקו לה המילים. אך כבודה הנחיל את דבריה. היא היתה קורקטית. עניינית. כמה זמן יש לי פה. היא אפילו לא שאלה למה.
השני היה צעיר. חייל משוחרר כשזו העבודה המועדפת שלו. סביר להניח שגם לא היה נשאר איתנו אחרי החצי שנה שלו. הוא דווקא לקח את זה בסבבה. מהרגע שיצא מהדלת היה כבר עם הראש בכיוון אחר לגמרי.
השלישי היה גבר כבן חמישים.
זה אף פעם לא היה פשוט וזה לא היה פשוט עכשיו.
ניסיתי להשתמש במילים הכי עדינות שיכולתי להמציא.
אנחנו נאלצים לשחרר אותך.
הסברתי לו את המצב. ניסיתי שיבין זה לא בגללו באופן אישי.
הוא גלגל עיניים לאחור וגירד את סנטרו.
כל הקלישאות נראו לי מיותרות. לא מצאתי שום דבר אחר אבל להגיד לו.
יהיה בסדר. מי שרוצה מוצא עבודה. אני אתן לך מכתב המלצה.
זה היה נראה כל כך מיותר. המציאות הרבה יותר מורכבת מהקלישאות.
אמרתי משפט אחד וזרקתי את עתידו ואת עתיד משפחתו לחלל האוויר.
לחלוחית הצטברה בעיניו. הוא ניסה שלא לנעוץ בי את מבטו.
אין מה לעשות. רק חזר ואמר.
הרגע הזה. העקיצה הזו. התחושה הלא נוחה הזו תחושת המחנק. הכדור הגרון. כל דבר קטן היה יכול להציף את הכל.
אין מה לעשות. הוא ניסה לשמור על שארית כבודו. חלילה שלא יתפרק לי פה במשרד. גבר בן חמישים מול ילד בן שלושים.
כל הקלישאות התנדפו באוויר.
איך אני עוד אמור להסביר לו את הזכויות שמגיעות לו במצב כזה. איך אני אמור לצפות שיבין מה מגיע לו. מה הוא עוד אמור לעשות.
יהיה בסדר. הוא ניסה לשכנע את עצמו.
הוא קם באיטיות ויצא בלב כבד מהחדר.
אני נאנח לתוך הכסא וחוזר לשגרת העבודה ולנהל את המפעל.
מציץ על ערמת המכתבים החדשה שמחכה לי.
ביום ראשון יש לי עוד סשן פיטורים.
