ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סקרנות מאוחרת

מה-יתרון העושה באשר הוא עמל?
את-הכול עשה, יפה בעיתו ...

החוויות שאנחנו עוברים, מביאות אותנו להבנה עמוקה יותר של עצמינו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד.
כל אחד מאיתנו עובר אותם אחרת....לא פשוט הענין הזה אבל אפשרי :)
וכאן אני כותבת את עצמי ועל עצמי...
לפני 6 שנים. 19 במרץ 2018 בשעה 7:50

"תצלם אותי בבקשה"

ככה בא לי לפעמים, לבקש ממנו, באמצע סשן.

בעיקר כשאני ממתינה, פעורה, רגליים למעלה, פשוקות אחוזות בידי...

או נמצאת במנח אחר, או סתם סיטואציה שמאד בא לי לראות איך אני נראית בה.

לראות איך אני נראית בעיניו.

וכן הוא אומר לי בדרכו ובן זוגי גם.

אני גם מרגישה את התגובות, אני רואה את המבט האחר בעיניים.

אני מרגישה את הזין שמתקשה, מתרחב ומטפטף אלי חיוכים ואהבה 😎

 ועדיין בא לי למרות שהדבר היחיד שבטח אבחן ואסתכל עמוקות,

יהיה המבט שלי. הצורך והרגש שבעיניים, שפת הגוף שמשתקפת בקולות שיוצאים ממני, או בשקט שמחבק אותי.

אני לא אראה אותי, לא אחשוב שאני יפה או סקסית

אני אראה את הנשמה שלי בשלמותה.

אז בא לי, אז מה 😊

 

בוקר של טוב אנשימים

לפני 6 שנים. 18 במרץ 2018 בשעה 11:49

הוא אומר לי
ההוא שוכב על הגב עיניו מכוסות.
אני מתיישבת עליו מחדירה את הזין היציב והמרוגש שלו לתוכי.
מפגש קצר, אפילו קצרצר שכולו סיפוק צורך.

צורך- מילה קטנה שנשמעת כלכך פיזית ויש בה כלכך הרבה מהנפש
זיון, יכול להיות צורך גם של הלב, של הנפש בהמיוחד כזה שנמצא בעולם הזה.
איכשהוא במשך השנים גדל בי הצורך בזיון אחר, מלא תשוקה, מלא עצמה, מלא שליטה של מישהו אחר.
שם במקום הזה אני רוצה להיות הכי קטנה שיש.
אני רוצה להרגיש הכל ולא להפעיל אפילו לשניה את הראש.
אני רוצה חוויה פיזית שתפצע לי את הנפש באהבה.
אני רוצה זיון שכל, פה, כוס או ישבן שיפרק כל פירור מחשבה שיכנס בי.
אני רוצה להיות ממוקדת בעונג שלו ושלו כדי שהגמירה שלי תמריא לשמיים.
כן אני צריכה אהבה, אבל כזו, שמגיעה בעצמות המטלטלות של הגוף, הן אלה שמנערות לי את הנפש
ומייצבות אותה.
אני משתנה ואני זקוקה לסוגים שונים של קרבה, סוגים שונים של אהבה.
וככל שאני חיה בעולם המקביל הזה שכאן 😄 אני יותר ויותר מבינה כמה אהבה כזו בדיוק כמו שהוא מעניק לי
ממוקדת, לפעמים במילים לפעמים במפגשים יכולה למלא אותי, יכולה לתת לי להרגיש קטנה, אבל הכי גדולה שיש.

וכמה אני אוהבת להיות גורה קטנה שכל חובתה זה לעשות לו טוב על הנשמה והגוף.
ככה בלי שום אחריות על הכתפיים שלי {שלא נדבר שלעשות לשניהם טוב זה עונג של אחריות  :)) } 
אז אני אוהבת את זה ככה וטוב לי עם החיים שלי ככה ואני לא פוגעת באף אחד כשאני כותבת עלי ככה
ולמי שלא נעים שלא יקרא ולא יגיע אלי לפרטי ויטיף לי, כי הסבלנות שלי, למרבה הפלא 😜 , שואפת לאפס כשמנסים להגיד לי איך נכון לי ואיך אני צריכה לחיות ומה מותר או אסור לי לכתוב ולהגיד קבל עם ועדת הכלוביסטים.
יש לי חדשות בשביל הפונים אלי בפרטי ללמד אותי על החיים
יש שני אנשים שאותם אני שואלת ולהם יש את הזכות והחובה 😄 לגבי מה שכתוב לי בבלוג זה בן זוגי והאדון שלי\שלנו
כיוון שאני כותבת גם עליהם רק להם יש זכות וטו וגם חובה לפעמים {כי מה לעשות הפה שלי לפעמים נוזל כמו השפתיים התחתונות שלי}

 וכדי לסיים את התמונה המופלאה שחרטתי לי במוח מהמפגש האחרון:
אני ישובה על בן זוגי מכוסה העיניים, יורדת עולה כמו נדנדה, והוא חודר אלי מאחור, התחושה של מפגש שני האיברים הזקורים שלהם בתוכי
דרך העור הדק שבי שמפריד בין חור הישבן ופתח הכוס שלי מעיף אותי לגבהים מטריפים, מעצים בי רגשות וגניחות הכלבה הקטנה שלו שיוצאות ממני הן של עונג של הנפש והגוף רודף אחריה :)

לפני 6 שנים. 16 במרץ 2018 בשעה 8:04

:)
פחד
זו אחת המילים שאני הכי לא אוהבת כי היא כלל לא מבטאת את המובן שלה עבורי
ואין לה בעצם תחליף בעיברית.
אחרי שיחה שהייתה לי באחד הערבים על המושג הזה ואחרי שיחת בוקר מאחד האנשים החשובים בחיי 😊
החלטתי להבהיר לעצמי ולאוּמה מה המילה פחד עבורי, מה פחד עושה לי.
ואני לא מדברת על הפחד הפיזי, שהרבה פעמים מגן עלינו
אני מדברת על התחושה הזו שיש לי כשאני הולכת לקראת משהו לא ידוע
כשאני נתקלת במשהו לא מוכר, משהו שמפתיע אותי ואין לי מושג מה עושים איתו
ובעיקר בעיקר זו תחושה שלי מול עצמי
כשאני מגלה על עצמי ובתוכי רגשות, תחושות, צרכים ומחשבות חדשות או ישנות שמתעצמות
אני נבהלת, או הנה מצאתי מילה נכונה יותר. יששש 💪🏻💪🏻
אני נבהלת מעצמי!!
נבהלת בעיקר מרגשות ותחושות לא מוכרות או כשהן פתאום מקבלות תפנית, מטלטלות אותי.
כשהן מגיעות בעוצמות שלא הייתי מוכנה להן.
כשמשהו מטלטל אותי וגורם לי להיבהל קצת מהמָה ומהעצמה של הרגשות, הצרכים והרצונות
אני יודעת שאני גדלה, שזה לא הקצה שיש לי עוד מה ללמוד ושיש עוד לאן ללכת.
יש עוד גבעה או הר לטפס עליה, איתם.
ואז אני נזכרת כמה אני אוהבת ללמוד ולהכיר ולהיפתח יותר ויותר באופן כללי אז בטח שבטח כשמדובר בי
ובו ובך.
וזהו רמז קטן עבורי שמזכיר לי מה שאני כבר יודעת:
שהחיים הם ספירלה וכל הזמן יש לאן לגדול, לצמוח, ללמוד, לחוות עוד, לאהוב יותר, לחשוק ביתר שאת, לצרוך דברים,
להזדקק ובאותה נשימה להעניק, לתת ולהיות נחשקת ואהובה.
לדעת שאני רצויה בגלל כל המכלול שאני, גם החלקים הללו שבהם אני כותבת ומספרת בלי סוף את הצורך שלי לראות אותו מתענג, מחייך וצוחק בזכותי או בגללי גם אם זה כי אני נראית כמו זברה בסוף הערב : ) )
אני כל כך אוהבת את השחרור הזה שאני מרשה לעצמי להסתכל לתוכי,
השחרור שהוא מאפשר לי מעצם הקבלה שלו {של שניהם בעצם} אותי ככה פשוטה נפש וגוף.

כמו בימים אלה למשל, אדון שלי
נכון שמילות המפתח שלך הן "לאט לאט, שובבה שלי" אבל אני לא רגילה ללכת כל כך לאט
ואתה בדרכך הייחודית, מצליח להאט בי קצב פעולות וחיים אבל מגביר ומאיץ את קצב הלמות הלב שלי
ואת פעימות הדם בגוף שלי.

שנתיים של התרגשות כמעט יומיומית ועוד היד נטויה.

שישמח לכולנו 💗💗💗

לפני 6 שנים. 15 במרץ 2018 בשעה 13:49

השקט הזה, שאין בו רע, מאתגר אותי.
אני כותבת את ליבי וגופי החוצה ממני
הנשימה מתקצרת עם כל מילה שאני כותבת
ואני צריכה משאף כשסימנים כחולים מצטיירים על המילים ששלחתי
וכשאוויר המילים ממנו לא מגיע
לפעמים אני מרגישה כמו קפיץ מתוח
כאילו מישהו מסובב לי את המפתח ההוא שבגב
- טוב לא בגב, אלא, בלב וגם באגן הים התחתון שלי 😄 -
המפתח כבר סובב עד לקצה האפשר
אם רק מחזיק המפתח יעזוב אותו
אני אתפוצץ ואשפריץ אהבה, תאווה, עצבים וצחוק לכל עבר
מין בליל של תחושות
שרק אדם אחד {חוץ מעצמי} יכול לפרק אותם במילה
או יותר עדיף במגע.


:) 

הערב מתקרב כבר?

לפני 6 שנים. 13 במרץ 2018 בשעה 14:43

אני אומרת לו ומבקשת ממנו רשות לשים כאן דברים שכתבתי בהתחלה בהתחלה לעיניו בלבד
ועכשיו הם מראים לי איפה הייתי לאן הגעתי
מילים שמבהירות לי שאני בעצם עדיין באמצע הדרך אולי אפילו קצת קרובה להתחלה.
פעם ראשונה שהוא מסרב לבקשתי.
זו האינטימיות שלנו הוא אומר לי והיא לא לפרסום.!
"קצת יותר משנתיים" הוא מחייך כשהוא קושר לי את הידיים "אני סופר" ומותח אותי מקצה של השולחן לקצה השני.
"אני יודעת לפי תאריכי המיילים והפוסטים שכתבתי" אני מופתעת מהתשובה שלו "כתבתי לך את המייל הראשון למחרת הפגישה הראשונה"
ואני חסרת סבלנות ואיפוק שכמוני כלכך רוצה לכתוב משהו לציון הדרך הזה.
ואני ממשיכה לנדנד, מנסה להסביר שאני כזו שמתבטאת במילים בכתיבה ולרוב מבהירה לעצמי את עצמי כשאני כותבת.
ושבשבילי אינטימי נשאר תמיד אינטימי גם אם הוא לא פרטי.
אבל זה לא עוזר.
הראש לי מתחפר אצלו בנקודת האמצע שלו, זו ששומרת עלי מעצמי, הצורך הזה פשוט להיות שם למרגלותיו,
מאפשרת לי לחשוש אבל להיות.
והגוף עוד כואב לי מאתמול כשאני עדיין מרגישה בכל נים בגופי את החיבוק החזק זה שפוקק לי ופתח את הפחדים שפתאום הצטברו להם בעורקים שלי "אני מרגישה תינוקת" וחיבקתי חזק שלא יברח
"את תינוקת, גורה שלי" ונתן לי לגעת, ולקחת רק מה שאני רוצה.
"צורך, הזדדקות, רצונות מרימים ראש גבוה פתאום, לא מבינה על מה לחצת שהם ככה ואני מפחדת"
טיפסתי אליו ניסיתי להתיישב לו בתוך החדרים של הלב.
והוא רק מתרווח מלטף לי את הראש שיונק ביטחון, אהבה ואוויר מהגוף שלו.
מתמסר לצורך שלי.
אחכ כשאני נרגעת, הוא משתמש בי, כמו שהוא צריך ורוצה וכמו שאני הייתי רוצה יותר ויותר.
שנתיים ובשבועיים האחרונים אני מרגישה שפתאום אני לא מבינה כלום
מערכת יחסים שכזו שממשיכה להתפתח, משתנה, גדלה, מתרחבת, מביאה אותי למקום שחשבתי שאני כבר בו מזמן
והנה פתאום אני נזקקת שוב וצריכה יותר. 
והמילים יוצאות ואומרות לו, ושואלות ומבקשות ומספרות בלי שום שליטה שלי על הענין,
ואני אולי חופרת לו שוחות, מקווה בלב ובגוף ולא בשכל :)
אבל משהו קורה ואני יודעת שהגיע הזמן להפסיק לנסות להבין ולהתמסר למה שקורה,
כי ההתמסרות משחררת :))
ואני מבינה שאני נמצאת היום במדרגה שעוד לא הייתי בה אפעם בעולם הזה ובקשר בכלל
וזה מפחיד לי.
פתאום אחרי כלכך הרבה זמן, אני קצת מבוהלת מהרגשות של עצמי.
ואני נזכרת בפוסט שכתבתי ממש בתחילת הדרך כאן בבלוג 
זה מפחיד לי מידי
ואני מטיילת בין הפוסטים שכתבתי מאז הכירותינו ומגלה את הפוסט הזה שנכתב כחמישה שבועות אחרי שהתחלנו
חג החירות  https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=528283&blog_id=78409
הוא מבטא תחושות מאד דומות שיש לי היום רק היום העצמות הרבה יותר גדולות
עצמות שמטלטלות אותי גורמות לי קצת להתבלבל ולחפש את עצמי ואת המקום שלי אצלו
וגורמות לי להרגיש שאני עולה עוד שלב בסולם הקשר היחודי הזה.

לחיי השנים הבאות ביחד
שכל אחת תהיה עצמתית ותשוקתית מקודמתה

לפני 6 שנים. 11 במרץ 2018 בשעה 7:41

בעולם השליטה, במערכת היחסים היחודית שמתפתחת ונכנסת לעומק האדם, אם הוא רק מתמסר לה.

ואיך אפשר שליטה לא התמסרות מלאה לרגשות ומחשבות?

עבורי, אי אפשר!

אז אני מתמסרת, קודם כל למה שאני באמת מרגישה וחושבת אחכ לו שמוכן ובעיקר רוצה אותי חשופה ללא קרום ועור על הגוף או על הנפש.

בעולם הזה גיליתי

את היכולת שלי לא לפחד מהאמת שלי, לשים את מה שאני חושבת ומרגישב בחוץ ולא לשמור ולדחוק אותה עמוק פנימה
בעולם המקביל 😎 אמת בין אנשים, ובטח בין אישה לאיש, קיימת פחות.
כאן אני יכולה לומר כל מה שאני חושבת ומרגישה, על ההתחלה.
מול האדם הנכון אין משחקים והוא לא נבהל מהמילים שלי
מלהט הרצון שלי אותו
בדיוק הפוך, הוא מצפה שאהיה ערומה לפניו בכל דרך וגם במילים.
כן, הוא קורא אותי ואותו גם ללא מילים, אבל האדון שלנו רוצה לשמוע כמה אוהבים ורוצים אותו.

הקשר הזה לעניות הבנתי הוא התמסרות דו צדדית, הרי אם לא היה מי שיתן לא יהיה מי שיקבל. ואם אין מי שירצה ויקח לא יהיה למי לתת.

כי התמסרות היא מרצון ולא מכורח, היא באה מכורח הרצון האמיתי שלי.
יש כאלה שנבהלים שמפחדים להתקשר, להתחייב, כאלה שאהבה אצלם היא מילה גסה כמעט.
כאן, מצאתי לי מקום להיות כל כולי במלואו מולו, ואני מזמן לא ילדה או נערה, אני לא צריכה לשחק שום משחק.
לא צריכה לחשוב לפני שאני אומרת את רגשותי מחשבותי ורצונותי.
אז נכון, לקח לי זמן ללמוד להוציא את זה בלי פילטרים, כי גם לכאן מגיעים שולטים שלא מסוגלים לשלוט בחששות שלהם ובמשחקי הציד של החיים .
אני עדיין לומדת ועם כל צעד שלי לקראתו ושלו לקראתי אני מרגישה שעוד חלק נחל נשטף בזרם הנהר.

מוזר שדווקא בימים הללו שאנחנו חוגגים שנתיים לקשר השלישיה היפה הזה כל כך, קשר יחודי שמועצם וגדל כמעט בכל יום, אני מרגישה התפתחות, גדילה ויכולת ברורה יותר לבטא את מה שקורה לי בפנים.

תודה אדון אהוב שלי על היד בטוחה המצליפה באהבה תמיד, ועל הלב שתמיד מחייך אלי.

ותודה איש יקר ואהוב שלי שלצידי עם כל הר הגעש שאני.

 

שבוע של קסמים שיהיה לנו 🙃🙂💜
 

לפני 6 שנים. 8 במרץ 2018 בשעה 11:10

"אני אוהב שאת תלויה לי על הזין" המילים שלו נאמרות תוך כדי שאני מנסה למצוא אחיזה נוספת חוץ מהאיבר היפה והרחב שלו
שנמצא עמוק בתוכי ולא מאפשר לרגלָי לגעת בקרקע.

הוא נכנס לחדרון בו אמר לי להמתין לו ועוד לפני שהבנתי שהגיע, הוא כבר עמוק בתוכי.
אני כורכת את רגלי סביבו, והוא נותן לחלק קטן מאד מהגב שלי להיות מונח על הקיר שמאחורי.
"אני רוצה שתרגישי אותך תלויה עלי, בי" המילים שלו חודרות אלי בדיוק בקצב שהזין שלו יוצא ונכנס לכוס השוצף וגועש שלי.
אני מנסה לנשום, להרפות, וכשאני מצליחה, הוא יוצא ממני.
ידיו מייצבות אותי, "החולצה" אני מצליח לשמוע אותו אומר והאחיזה היחידה שיש לי כרגע היא הכפתורים שאני פורמת לו.

אני יכולה לשמוע את החיוך שלו כשהוא מרגיש איך אני מגששת באפלת החדר, אחרי הלולאות שבחולצתו.
"הנעליים," ואני יורדת בבת אחת ממרומי ההר לכריעה מולו "עכשיו המכנסיים", אני מרגישה את המבט שלו עוקב אחרי.
אני מניחה את פריטי הלבוש שלו ליד הדלת, ושומעת נשימות של עוד אדם מאחורי, הן ממש בגובה הישבן שלי.
הוא מגיש לי את איברו היפה ואני מכניסה אותו לפי ונרגעת קצת, ידו מונחת על ראשי, שואבת ממני מחשבות והיסוסים.
הוא מרים אותי אליו, ננעץ בי שוב ומצמיד את פניו לאוזן שלי, "תגידי לי, בלי לחשוב," המילים נאמרות אחת אחת ובשקט כזה 
שעלי לקרב את פני קרוב יותר לפיו.

המילים תקועות לי באיזור הטבור, הוא נדחק לתוכי ביתר עצמה, יד אחת על ערפי מצמידה את פני לצד פניו,
"את הגעגוע אני מרגיש, עכשיו תגידי, המילים שעולות, בלי מחשבות"
הן מטפסות, מפחידות אותי קצת, משתנקות להן בדרך, ואחרי עוד כמה לחיצות יד שלו בכל מיני מקומות בגופי הן משתחררות,
"אני אוהבת אותך" ואני מרגישה איך כל הבלון שהיה בגוף שלי משתחרר.

"ובגלל זה כל מה שקורה בנינו, קורה" הוא מצמיד אותי לשקע הכי אהוב עלי בצוואר שלו,
בנקודה הזו שבין האוזן, העורף ועצם החזה שלו.

"הכל נובע ואפשרי מהרגש הבסיס הזה, כל שאר התחושות, הרגשות המחשבות כרוכים בזה.
גם כל מה שאת מרשה לעצמך להיות עבורי נמצא שם" אין לי מושג אם המילים הללו נאמרות,
אבל זה מה שאני שומעת, עמוק בתוכי, ומרפה עוד יותר לתוך ערב שונה מאד ממה שחווינו אתו עד כה.

אחר כך הוא נכנס למקלחת ונותן לי סבון כדי לנקות אותו, "קר לך?" הוא צוחק כשהמים מגיעים בזרם קריר יחסית ישר עלי,
"תתמודדי."
הוא מפנה אלי את הגב שלו, ואני נצמדת אליו כדי להתחמם. מכניסה את ידי מתחת לבית השחי ומסבנת את החזה הרחב שלו.

"הוא לא מבין שהלשון שלי תנקה אותו הרבה יותר טוב?" לוחשות לי המחשבות.
אני משתיקה אותן, נותנת למים שהתחממו בינתיים להפשיר אותי עוד קצת ולנקות כל מחשבה מהגוף שלי.
הוא שולח יד ומושך אותי שאעמוד עם הגב אליו, חודר אלי מאחור, "תביט בה" הוא אומר לו
"תרים את הראש ותראה כמה היא יפה כשהיא רטובה מבחוץ והרבה יותר רטובה מבפנים".


וזוהי רק ההתחלה....למרות השנתיים שאנחנו כבר ביחד.

לפני 6 שנים. 7 במרץ 2018 בשעה 14:47

דמעות לוחצות לי בין בית חזה למעלה העיניים
חונקות אותי כמו שהזין שלך נדחק עמוק לגרוני.
שנתיים של ביחד, של קשר אחד יחיד ומיוחד שקשרת אותנו אליך,
וזו פעם ראשונה שדמעות נוכחות לי, בלב ובגוף.
אני לא מצליחה לפענח אותן
יודעת שהן מנסות לומר לי משהו
ולא מבינה למה ומדוע, עם כל הערום מולך, הפיזי ובעיקר הנפשי
הדמעות חוששות להיראות? חוששות להיות נוכחות במלוא עוצמתן?
מה מונע מהן לפרוץ ממני ולשחרר כל פיסת התנגדות שאולי עוד יש בי.
חשבתי שאני כל כולי שלך
שהכל אני יכולה מולך ובשבילך
וגיליתי שיש לי ובי עוד עבודה
אני רוצה למסור גם את החלק הזה לך.
לתת לעצמי להיות מולך שטופה בדמעות,
כי הדמעות שלי הן ניקיון והתמסרות אולטימטיבית, שלמה ומושלמת.
וככה בדיוק אני רוצה להיות עבורך.
לעמוד על בירכי
להיות עמוק בשקעים הללו בגופך
ששם מקומי
ולשפוך את כולי החוצה
את כל הנוזלים שמבקשים לצאת בשבילך, בגללך ובזכותך.
המיצים שלי שנובעים ממני ומבקשים דרכים החוצה
בנוכחותך.
ואני תוהה מה ימשוך את הפקק הזה שנתקע לו בין עיני ואיבר המין שלי.
כיסוי הגוף שלי בשעווה או מתיחת הלב שלי.
הצלפת שוט דק וכואב מדויק על הפטמות או על הדגדגן המיילל או,
להשאיר אותי באפילה עם מחשבות ולב יוצא מכליו.


אל תיתן לי דקה להתרגל אליך שוב :)

לפני 6 שנים. 6 במרץ 2018 בשעה 16:40

"אף אחד לא יכול להבין את העוצמות"
הוא לחש לי היישר אל תוך האוזן שלי ,כשהוא מסדר מחדש באצבעותיו את העור על הלחי שלי.
"נכון כלבה קטנה שלי?"
אני מהנהנת לא מסוגלת להוציא מילים מהפה מעוצמות הרגשות והתחושות שנפערות לי בלב ובגוף.
מנסה להשמיע קול ולא מצליחה מעוצמות הצורך שמתרחבות וגדלות בכל מפגש וכל מילה שהוא כותב או אומר לי.
והפכות להיות פראיות ומורעבות אחרי כמה שבועות שהוא היה רחוק.

והאמת היא שגם אני לא מבינה את העוצמות הללו, אני רק מרגישה אותן בכל חלקיק בגוף שלי
וכמה אני שמחה שלא מעניין אותי להבין, 
אלא רק להיות קשובה לצורך הלב שלי ולרצונות הנשמה והגוף.
ללא חפירות מוח ארכיאולוגיות 
:)

כמה טוב ששבת אלינו, אריה שלי 

לפני 6 שנים. 5 במרץ 2018 בשעה 8:38

 קורע אותי :)
יכולה להרגיש את כף היד שלך נוחתת לי הלחי
בעוצמה כזו שהראש שלי מורם גבוה
ומבקש עוד.

כל כך חסרות לי המילים שלך
שעושות לי פרפרים בבטן.
אלה שמרגישות
כמו הצלפה של קיין אוהב
אלו שמשאירות בי 
סימני הדרך שלך

הקול שלך שפותח לי את כל הברזים בגוף.
חסר לי כמו טפטוף חם של דונג
בדיוק על קצה הפטמה שלי

יש בי את השקט הפנימי שהחדרת בי במשך כל הזמן הזה
{עוד רגע וזה כבר שנתיים, לא להאמין...:) }
הידיעה שעוד רגע תתפנה ואחזור להרגיש אותך בכל ערוץ אפשרי.
אבל בנתיים החוסר בך, החלל הזה שרק אתה יכול למלא,
מכרסם בי.
אז אני כותבת שם וגם כאן 
רק כדי להרגיש אותך הכי קרוב שאפשר
וגם כדי שלמרות שאתה יודע תדע עוד יותר
כמה אתה, אדון אהוב שלי, חסר לי בכל דרך אפשרית.
מחכה לך עם לשון בחוץ
שתצמד אליך לשעות של טעימות
ולב בדהירה מהירה 
ששומר על כושר
למילוי החוסר
:)