לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

A Unique Snowflake

You are not special. You are not a beautiful or unique snowflake. You're the same decaying organic matter as everything else.
לפני 4 שנים. 7 באוג׳ 2016, 13:54

בשתי דקות  ל 40, מוצאת את הלב שלי מפרפר לכמה דקות בודדות כמו של ילדה פתיה בת 20+ שעוד לא יודעת איך העולם הזה באמת עובד. אבל נזכרת מהר מהר בכל התרגילים, ובאימוני הביצורים העצמיים ובחוסן שנבנה בעמל רב, ובהיותי רצויה, נחשקת ואהובה כבר כמה שנים טובות על ידי (לפחות) גבר אחד.

וזה, זה טוב.

 

ועדיין, תהיה שלי מול עצמי, מה מביא אותי לחפש את המקומות האלה המפרפרים.

לפני 4 שנים. 20 ביולי 2016, 13:29

אני מתגעגעת אליך. הייתי רוצה לראות אותך מחר במצעד. המון מחשבות על איפה ומי היית יכול להיות ילד.

 

אפזר מחר נצנצים בשבילך.

לפני 4 שנים. 17 ביולי 2016, 23:46

אני חוזרת. אני מרגישה את עצמי חוזרת לעצמי. וגם לכאן, במובן מסוים.

 

תעשו לי מנוי זהב ביטשז.

לפני 8 שנים. 18 ביוני 2012, 9:08

מעת לעת אני מתעוררת עם חשקים סאדיסטיים לעילא, כמו הבוקר למשל.

אני מדשדשת למטה להזיז את האוטו, עוברת במכולת לקחת ושתי לחמניות שמנמנות.

אני עולה הביתה, כלים, טלפונים ולוגיסטיקת שיפוצים מרחוק. אני מכינה שקשוקה.

ואז אני פה, קוראת קצת ומקבלת חשק לקצת אלימות בהסכמה. לקחת מישהו, או מישהי (פה לא מפלים) ולהביא אותם למקום הזה שהעיניים יוצאות בו מפוקוס. לשם בא לי. ככה, אפילו עכשיו כשחם ומזיע וכבד.

ולדפוק למישהו את הפרצוף טוב טוב. גם זה בא לי. עם כוס קוצני ולא מטופח. בלי הרבה טקס בישבן, לתפוס בשיער, להוריד לריצפה בכוח, ולתחוב את הפנים לתוך המפשעה המיוזעת שלי.

ועכשיו אני אלך לארוז קצת ואזות כי יולי לא מחכה לאף אחד.

לפני 8 שנים. 22 בפבר׳ 2012, 11:00

מצחיק שבסוף מכל הדברים, אני מוצאת פכים קטנים של הבנה באיפה שמובן הכי פחות. כשאני מבינה בגלל דלז וגואטרי שאני קונה את החסר של היותך במוצרים, מרפדת את דפנות הלב המחורר באריזות ריקות של הבא ליד חמדנית, מתווכת.
אני יודעת כמה אני לא יודעת, ועדיין אני יודעת קצת. אני מבינה שאת הבור הזה שנפער הרבה לפני שהלכת, אולי מרגע הלידה אני צריכה לחבר מחדש מתוך החור עצמו. אולי רק אני מבינה בעצם עכשיו, ואולי אני לא אבין אותי אחר כך.
שום דבר לא יסגור את הפער הזה. לא חיבוק, לא אוכל, לא איפור, לא זין. רק אני. כן, כן, זה כל כך ברור.

אבל עוד צעד אל האין, זה טוב להתיידד עם התהום. כשקפצתי אל מותי שם בהאמפי ונחתתי במים השלתי ממני קצת ממה שהיה קודם כי הסתכלתי למציאות אפשרית שבה אני נוחתת על הסלעים וזהו בעיניים.
ועכשיו אני כמו פרפר ברברס, מתכנסת לתוך הפקעת הגדלה.
קצת יותר זן.

לפני 9 שנים. 14 באפר׳ 2011, 8:31

4 פעמים
השורות נפתחת במילה לפעמים
וכל מה שנשאר בראש
זה
ולפעמים
החגיגה נגמרת.

כל פעם לפעמים אחר פותח דרך אחרת לתאר כמה
שנסדק עכשיו מה ש
נבנה בעמל כה
רב

ואני חושבת לעצמי הבוקר שלא משנה כמה טריקים אנחנו מנסים לעשות על עצמנו, אנחנו לא זזים מילימטר.

לא זה לא פוסט אופטימי פה, מה שהיה הוא שיהיה, מה שיהיה הוא שהיה מה שעכשיו הוא שעכשיו.

היא מבינה אותי עמוק עמוק וחוט הכסף נרעד חזק מתמיד ואני רואה דרך עיניה שבעצם
אני בסדר
אני
לא אשמה אני
לא צריכה להכות על החזה
זה לא שלי אני לא
זאת ש
צריכה להיות חכמה לא
לאבד אותי
לא ל
אני לא זו ש
צריכה להבין שאני לא זאת
ששברה

יש מקומות שאסור ללכת בהם, שבילים שאסור אפילו
לראות את ההתחלה שלהם
לשם שינוי הפחד הוא לא שאתה תלך
אלא שאני אלך כי הקו דק דק דק
ואני רואה את הכח הנורא שאיפשר לך
להוריד לברכיים ולרמוס
אותה, את ההיא
להיות עם המשוגעת ההיא
עם כל הפגומות
ואולי אני רק עוד אחת בשרשרת ארוכה
של פנינים שחורות
של חרוזי פרי מרקיבים

כמה אפשר לצעוק בלי להשתמש במילים המדויקות בדיוק
אין פה למה כי אין פה ככה
יש המון המון איך
או אם לדייק
היה שם המון איך לא

ואיזה יופי ש
אני עדיין יכולה
לפחות אצלי
לכתוב ולהזיז
דברים בלב.
איזה יופי.

ועכשיו צריך לנער אבק, ללקק פצעים ולנסות לתקן בשביל שבפעם הבאה לא יהיה כזה סדק. שנוכל לדעת להיות יותר נכונים אחד לשניה. כי אחרי הכל, אני עדיין שלך כרגע גם אם עשית לי גנג באנג על הלב.

לפני 9 שנים. 29 בינו׳ 2011, 17:36

אני מספרת לחבר טוב ואהוב פכים מסוף השבוע ואז מספרת לו על משהו שאני רוצה שיקרה, אפילו לא משהו של הלב, אלא משהו פיזי, והוא אומר לי "לאט לאט וזה יגיע" ואני עונה שהחלק שקשה לי איתו באופן כללי הוא הלאט לאט.
וזה נכון. אני חמדנית. אני גרועה בדחיית סיפוקים, אני רוצה הרבה ומהר. וזה לא צד חיובי של התכונה הזו. ומנגד, אני רוצה. אני רוצה בעינים, בידיים, בלב, אני רוצה על העור ובתוכי. ורצון זה טוב כי הוא מניע קדימה.

יש לי סירים לרחוץ, וכביסה לכבס, ולק להחליף, ומאמרים לקרוא. ואני שוב נינוחה, והגוף שלי לאה והמוח שלי מעורפל בנעימות ובראש מסתלסלות לי מילים והגוף שלי מוצף כל מני חומרים שהוא מייצר לבד וגם כמה כאלה שלא, כמו אצל כולנו, ניקוטין, וקפאין וחברים שלהם, ושמח לי וטוב לי.

אני רוצה שהבית שלי יהיה נקי ומאוורר ואז לשבת ולקרוא בנחת. אז עכשיו זה.