יומן מסע

אני אוהבת שהוא מזיין אותי כשאני על הבטן והוא עלי.

הגוף חסר אונים ככה, ואני לשימושו לחלוטין.

הוא חזק.

חודר חזק ומזיין חזק.

ואז הוא חוסם לי את דרכי הנשימה עם ידיו,

ושנינו יכולים לחוש את ההשפרצה שלי יוצאת ממני לכבודו.

אני לא חושבת שאני גומרת מחנק.

אני  חושבת שאני גומרת מלקיחה שלו אותי.

משליטה.

אני יכולה לנשום שוב.

********************

אני אוהבת את הדיסוננס.

הקצוות.

המבט המטורף בואך סקרן בעיניים, כשהוא מכאיב וזה ניכר שאני כואבת,

אל מול המבט העוטף והרך כשהוא מחבק.

אני יכולה להתמוסס בתוך החיבוק שלו, בדיוק באותו אופן, שאני זקוקה לעומק הטירוף שלו.

אולי כי גם אני עצמי דיסוננס אחד גדול,

ואולי כי משהו בי זקוק לאהבה באופן הזה. שונה. בדסמי.

אני אוהבת את השקט,

עם קפה וסיגריה במרפסת.

כשכל העולם יכול לקפוץ לנו,  אנחנו בתוך בועה שלווה.

ואני אוהבת את הרעש היוצא ממני- בכי דמעות, כשהוא מכאיב לי, קושר את גופי בפוזיציה בילתי אפשרית. משחק בהכי רך כשאני הכי חסרת אונים.

באוויר.

ורק כך,

אני יכולה לנשום שוב.

*******************

הוא קושר לי עפרון בין האצבעות.

שתי כפות הידיים קשורות פתוחות  ומנוטרלות כך.

ידי מאחורי גבי, כשהכפות צמודות, ומרים אותם למעלה.

אני צווחת.

הוא קושר אותם מעלה. 

שישארו להכאיב לי.

הוא מכסה לי את עיניי.

במקביל הוא קשור לי את הרגליים בפישוק רחב. 

כל הריכוז שלי הוא בכאב בילתי נסבל כמעט בכתפיים. 

ואז אני שומעת אותו עוזב את החדר.

יש שקט.

השקט מכניס אותי להיסטריה. בשקט הזה, אני לא מרגישה שכואב לי בכלל.

 אני שתוקה.

אני בוכה בלב.

בבקשה תחזור. בבקשה תיהיה איתי.

בהעדר מראה עיניים, השמיעה מתחדדת קצת. ואני שומעת את הלב שלי על סף פיצוץ בתוך בית החזה. 

אני שומעת את הנשימה המהירה.

הדמעות , של פאניקה ושל בדידות ועוד של משהו שיוצא ממני ואני לא מזהה אותו , מסרבות לצאת.

זה בכי יבש. של היסטריה , של פחד טהור.

אני לא שומעת אותו.

ואז אני מרגישה כף יד חמה גדולה ועוטפת, לופתת אותי קלות ברגל.

הוא שוב פה. אני במצב סאבמיסיב לגמרי כבר. אני אתן כל שייקח.

אני יכולה לנשום שוב.