באתי נקייה.
בלי ציפיות של איך וכמה ובאיזה אופן.
מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהבת את המקל. מכורה אליו, לפסים שהוא יוצר על גופי, לסמים שהוא מפיק מגופי.
באתי נקייה לקבל את אשר יש לו לתת לי.
באתי מוכנה במיינד לקבל. ולא לקחת את שאהבה נפשי
ואני חושבת שאולי זו הייתה הסיבה שקיבלתי כל כך הרבה.
הוא התחיל בלחיצות.
אצבעות גדולות , מיומנות- לוחצות.
על כלוב הצלעות, על השכמות, בנקודות לחץ שהוא מכיר.
אני מקבלת, נושפת אוויר ומתמכרת לתחושות כאב שחדשות לי.
הוא לופת בחוזקה ירך פנים.
אני צורחת . בכי בלתי נשלט יוצא ממני ולוקחת לי כמה דקות להרגע.
הוא ממשיך ללחוץ. ירכיים. ידיים.
כאב אחר. תובעני. קשוח.
אני מתחילה לשקוע למצב מריונטה.
הוא תופס אותי בשיערי ומוריד אותי בכח לזין שלו. הוא נועץ אותי עד שקצה הכיפה חוסם לי את הגרון. ואז סוגר לי את האף.
אני מתאפקת כמה שאני יכולה ואז מתחילה להשתולל לאוויר.
הוא סוטר לי. חזק.
ומחזיר אותי , שוב, לחניקה הזו.
המחסור באוויר, חוסר האונים, והכאב, גורמים לי לרטיבות מוגברת.
הוא מוריד לי את הראש מטה עוד יותר. ומהדק את המנח עם רגלו סביב צווארי.
הוא לא צריך לתת הוראה. הלשון שלי מענגת.
אחרת, בסטייט אוף מיינד שלי- לא יהיה לי מה לנשום.
ידיו מתפנות כך, אך אינן במנוחה.
אצבע חודרת פנימה. עוד אחת. ואז כל החמישה, בצורת פריזמה.
אי אפשר לעבור את הפרק.
הוא גדול מדי, אני צרה מדי.
חמש האצבעות שלו בתוכי, ואני מלקקת כמו אחוזת דיבוק, נלחמת לנשום, בכיס הזה, שרגליו יצרו, שחסר בו אוויר לרמה כזו שאני מתערפלת.
הוא מכאיב לי כך , עד שאני משפריצה.
ואז מכרבל אותי.
אני שכובה לידו בריפיון מוחלט.
אנדרופינים מכאב חדש, ומחנק, התפזרו לי בכל הגוף.
אני חושבת שזה הסוף.
ואז הוא מפצל את רגלי עם רגליו, ומחדיר לתוכי אצבע.
אני בטוחה שזה רק פורקן,
סיום רך לסשן די קשוח שזה עתה קרה,
אני עוד לא יודעת את זה,
אבל תיכף יכאב לי עוד.
הרבה.
ואני, באתי נקייה לקבל.