אני אדם בוגר וחזק ועצמאי ויציב, עם כתפיים רחבות עמוסות אחראיות מסוגים שונים.
אני החלטתית (לרוב),
רצינית,
ומסוגלת לנהל את חיי בצורה בונה, עם שתי רגליי על הקרקע.
אני לא באמת זקוקה לשולט.
אני רוצה. אותך.
יש בי את הצורך הזה, שאינני יודעת מה מקורו, ובמילא מזמן הפסקתי לנסות להבין מהיכן הוא.
הצורך להרגיש שאני המיץ של הזבל, כואב, מושפלת, שמתעלמים ממכאובי הפיסיים, קשורה, מרוסנת, מחוסרת אוויר.
הצורך הזה, ללמטה.
הצורך באלימות כלפי.
פיסי או נפשי.
העיסוק בבדסמ לימד אותי עד כמה הנפשי מסוכן לי, עד כמה אני יכולה ומסוגלת להכיל כאב נפשי עד שהוא שורף אותי מבפנים. עד כמה אני מתמכרת , לכאב עמוק עמום , במנות קבועות, בליבי, בנפשי.
כשהגעתי לתהום, החלטתי שלא עוד. כי זה מסוכן לי. עד כדי כך, שהיום זה גבול עבורי. כאבי נפש. מזוכיסם נפשי.
זה גבול אדום ובל יעבור.
לעומת, הכאב הפיסי, המקום הנמוך הזה, להיות חור לשימוש, זונה, צעצוע למשחק ולשימוש, ועוד מלא מלא סופרלטיבים שכאלה - הם כמו אויר לנשימה עבורי.
הם כמו כדור המחזיק אותי חייה.
זה בכלל לא סשן.
זה טיפול.
זה זריקה של חיים לתוכי,
ולתוך האהבה שבינינו.
זה מרפא. אותי. מעצמי.
~~~~~~~~~~~~~~~
הוא אוהב אנאלי?
האם אני אוהבת?
חדירה איטית, עם שמן, עם הכנה, יכולה להיות הדבר הכי מענג בעולם. יכולה להעיף את העונג שלי, מעלה מעלה. גם שלו.
אבל זה לא איך שהוא חודר.
הוא לא מזיין אותי אנאלית חודשים, עד שאני מכווצת למינימום שלי,
ואז חודר,
באבחה אחת,
לאחורי.
אין שמן ואין הרחבה איטית.
אני צורחת כמו חזיר שחוט.
זה כואב לי. זה לא נעים לי. זה לא גורם להנאה פיזית כלל. זה רק להכיל כאב. להכיל אותו.
וזה נדרש לי.
זה מרפא. אותי. מעצמי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היד אחת שלו נסגרת לי סביב הצוואר, ויד שניה מוחצת את החזה בכאב על גבול הבילתי נסבל. ועוצמת החדירה מעיפה לי את הגוף, כקונטרה, לעיגון שמאפשרות ידיו.
זה אלים וחייתי .
ובכל הטירוף הזה- אני שלו.
גופי להנאתו.
באופן המופשט ביותר, בלי כל עוררין.
זה מרפא. אותי. מעצמי.