יומן מסע

אני אוהבת להתגאות .

להראות אותנו לעולם ולהרגיש גאווה עלינו.

על מה שבנינו והשגנו.

על מה ומי שאנחנו.

על כך שאנחנו לא מחביאים את עצמינו ואין לנו צורך בלהחביא.

על כך שמותר.

המגע שלך שם- חם יותר,

הדם שלי שם- רותח יותר.

אתה לא מתלהב מזה יותר מדי,

מצד שני אתה נונשלנט בקשר להכל,

אבל אני?

אני בוערת.

אני מתגעגעת לסשן פומביים,

בהם הדופק עולה.

ובהם האינטראקציה מחוזקת.

אני מתגעגעת לעיניים עלי, בזמן שהידיים שלך עלי.

אני מתגעגעת לסקירה, ולשיחה האגבית שלו בזמן שאני כואבת, מרוכזת. אני מתגעגעת לחברה הבדסמית, בראש ונפש דומים.

אני מתגעגעת לחברה טובה, ביום שישי בערב,

על כוס בירה אולי,

על סיגריה.

ומתוך המקום הזה, של הגעגוע והרצון,

והחויה ,

והצורך,

אני פותחת את ביתינו להזמנה לשישי.

(בהסתייגות, ברור שבהסתייגות)

קפה עלינו.

עוגיות עליכם.

הסתייגות-

אנחנו צריכים לרצות לארח אתכם.

פנו אלי או אליו.