יומן מסע

אני לא טובה במשחק הזה, של העמדת הפנים.

נכשלת בו.

מחייכת ונכשלת. לאורך כל הדרך.

אני מי זאני. לא פחות. לא יותר. 

ואני די גאה בזה.

נקודת הרתיחה קרובה.

אבל יש לי אמונה בי. בסאבית שאני. ויש לי אמונה בבדסמ כפי שאני מבינה אותו.

יש לי אמונה שככל שאני אהיה יותר סאבית כלפי הדום שלי, ככל שאני אהיה מדוייקת יותר, מכילה יותר, נכונה יותר לו, ככל שאשכיל להבין בעצמי מה הצרכים ורצונות שלו, ככל שאתן לו,

וככל שאמתין לו עם צרכי לכדי החלטתו- מתי ואיך וכמה, כך הוא ירצה לתת לי הכל.

כמעשי תגמול דום לסאבית.

קצת כמו שמרויחים קולר, כשיש לו משמעות. בעבודה קשה והשקעה והתמסרות.

בצעדים מדודים.

בהדדיות.

ואני רוצה הכל.
אני רוצה רגש ואהבה של גבר לאישה.
אני רוצה שליטה וסאדו.
אני רוצה חברות.
אני רוצה עתיד וקשירת גורל אמיתיים. ערבוב של דם בדם.
אני רוצה עזרה הדדית אמיתית וכתפיים רחבות להשען עליהם כשקשה.
אני רוצה איש אמון בעולם הבודד הזה שלי.
בדיוק כמו שכתוב אצלי בפרופיל- אני רוצה להרגיש ביטחון  ושאכפת ושאני בעדיפות. בעיקר בעדיפות.

אני רוצה להתגאות במה שיש.

ככה זה צריך להיות? לא?
אחרי כל המשחקים והרדידות והכיף והריגוש,

אחרי שהדלת נסגרת מהאטרף וכל מה שנשאר הוא פעימות הלב בחדר חשוך של ירח מלא,

זה לא ההארד קור של בדסמ מאזוכיסטי?

של בדסמ בכלל?

אני עדין מאמינה בבדסמ.