אני קצת כמו החתולה שלי.
היא לבנה ומהממת ויש לה אופי מושלם נעים ועדין.
היא מתמסרת אלי בחיבוקים בבוקר ובערב וניכר עליה שהיא אוהבת אותי.
אבל היא חתולה נטושה.
מישהו עבר דירה והשאיר אותה לבד בלי בית, עזובה נטושה ורעבה, עד שאני החלטתי לקחת אותה.
אני ילדה נטושה תכלס :).
מאבא, שעזב כשהייתי בת 3 בגלל עניינים שהיו לו עם אמא שלי ושהם ממש לא ענייני.
הוא רוצה קשר עכשיו. אני מתקשה. כי אין בי אהבה ויש בי כעס על הנטישה ועל הרגשות הקשים שזה מעורר בי כאדם בוגר. על השריטות שזה עשה לי.
מאמא שלי.
קשה לי לסלוח להם עד כדי בילתי אפשרי.
לאבא שלי יש סרטן שלב 4 ויש לי נקיפות מצפון שאין לי בלב סליחה כלפיו.
נטישה היא שריטה עמוקה עמוקה עבורי.
מאוד. יותר מדי.
אני יכולה להכיל הכל הכל הכל. בחיי.
אולי לכעוס, אולי להשתולל קצת, אבל בסוף של יום הכעס ישכח לי ואני אכיל ואמשיך לאהוב.
הכל , חוץ מנטישה.
אני לא מסוגלת להכיל נטישה.
כי זה עמוק מדי בי.
זה שובר בי אמון כלפי הבן אדם.
כי זה להיות שוב, באיזשהו מקום, אותו המבוגר האהוב שתפקידו הבסיסי היה להגן עלי ולהיות איתי, ושהוא מאכזב . כמוהם.
זה יושב לי על אותה הנקודה.
אותו הכאב ואותו הצער, העמוק מדי, הקדמוני מדי.
והייתי יכולה אולי, למחול על האגו על כל דבר אחר, אבל לא על זה.
לעולם לא על זה.
אני צריכה מבוגר אחראי.
כזה שיגיד בקול שהוא רוצה להיות פה, שאני חשובה לו. שהוא אוהב אותי.
ושיוכיח את זה על ידי כך שישאר שם גם כשקשה.
כי זה קל להיות שם כשקל. כששמח. כשנעים וכשמרבית הצרכים מקבלים מענה.
זה הרבה יותר קשה להיות שם, כשיש מטען, וקושי, והאדם שמולך סוער בכאבו.
זה הרבה יותר קשה לדבר עם בן האדם שאתה טוען לאהוב אותו, מאשר לקום וללכת.
מאשר להעלם ולא להסביר.
זה הרבה יותר קשה מחוייבות אמיתית.
אם החתולה שלי תראה פעם את הבעלים שנטשו אותה, ספק אם היא תבוא להגיד להם שלום. ספק שהיא אפילו תסובב את הראש המתוק שלה.
ואני קצת כמוה.
