יומן מסע

אני מפחדת לשחרר שם.
מפחדת להתחבר לכאב.

הוא מחבק אותי חזק חזק אז אני מרגישה קצת יותר אמיצה.
אז אני מאגרפת את יד ימין שלי, מצמידה לו בעדינות ללב ושואלת, עם המון חשש אמיתי-
"זה מפה?"
"בטח" הוא אומר לי." את לא מרגישה? לא רואה בעיניים?"

יורדת לי דמעה קטנה בזוית העין.
וזה לא מהצריבה.

אני קוראת לו, אדוני.
זה מרגיש נכון כל כך.
ואני מרגישה שוב טוב.
ואני מרגישה משוגעת.
ואני מרגישה מסוגלות.

ואני אוהבת.
נקי.
ממש.

"נמשיך?" הוא שואל
"נמשיך". אני עונה לו.

תודה, אדוני