אני לא ישנה כבר זמן מה.
לא נרדמת
הסטרס מונע ממני, הופך אותי לרגשנית ורגישה במיוחד. אני בוכה הרבה.
ואפילו שזה נראה לכאורה שדברים יסתדרו/מסתדרים אני עדין בסטרס מטורף.
שינה בכפיות יכול היה לעזור לי.
גם כאב במינון מדויק.
אני זקוקה לו .
בהעדרם אני פקעת אינסומית מהלכת אחת.
אבל לא על זה רציתי לכתוב.
לפני כשנה, כשיצאתי מהבית, היו איתי רק בגדים.
רק . אישיים שלי וחצי מבגדי הילדים שהיו בבית, שמעולם לא היה שלי, באותו הרגע.
במשך השנה הזו -
בניתי בית שכולל הכל. אבל הכל.
לי ולילדיי.
החל מהדברים הגדולים כמו מיטות וארונות, ועד לדברים הקטנים שיש בכל בית- כפיות ופותחן יין.
הפשטתי אגו וביקשתי עזרה.
וזה נכון, שהיית לי הרבה עזרה מחברים טובים,
אבל זה גם נכון שבניתי המון לבד, בשתי ידיי.
ביוזמה.
ובטושיה,
ובלהסתכל לאמת בעיניים, ולפעול.
לא חסר לי כלום היום (טוב, אולי רק ספות, אבל זה בטיפול מתקדם).
וכשאני אורזת,
כי הגיע הזמן לעבור מהמקום הזה, שמראש אמרתי לעצמי שיהיה זמני,
אני מרגישה סטרס מטורף.
אני לא אורזת חפצים.
אני אורזת חלקיי חיים שבניתי, ששייכים לי, ושאיש כבר לא יכול לקחת ממני.
אני אורזת דברים שהם שלי שלי שלי.
וגם אם פעם הם היו שייכים לאחרים, שהחליפו אותם, בחדשים יותר, או סתם פינה מקום,
הרי שעכשיו הם שלי.
איש לא ינכס אותם לעצמו.
אני אורזת ברגשות מעורבים.
הרגשות של חששות ממעבר כעת , כפי מעולם לא היה בעברי,
והרגשות של גאווה על הדרך הזו, הכל כך נקייה, שהלכתי בה השנה.
אני אורזת לקראת תחילת החיים שלי.
והפעם זה לא רק בגדים,
יש כותרות בארגזים- צעצועים, כלי מטבח, כלי מקלחת.
יש חיים.
אמיתיים.
לא חצי נמרה.
נמרה שלמה.
ואולי גם לא לגמרי מטומטמת..
רק קצת.,
כשלא נרדמת, למרות שהכל הרי יהיה בסדר בסוף.
