יומן מסע

אני מספרת לו את משנתי ודעתי על שליטה, על מנהיגות, על אחריות ועל הובלה. אולי זה תיאום ציפיות ואולי זו הדרך שלי להגיד לו מה אני רואה בו, מעבר למעטה החומה הגדולה שלו.

הוא מסביר לי בקצרה שהוא סאדיסט.

בליבי פנימה- אני אוהבת את זה מאוד, תרה אחרי זה,  אבל בקול- צוחקת על זה שאני בכלל בגבולות שלו. מחייכת אליו , בחיוך שלמדתי לשמור עבורו.

"כן גבירתי הסאבית" הוא עונה בחצי רצינות כדי לעצבן אותי. הוא כבר לא מתרגש מהשטויות שלי. אבל אותי זה מחייך. אולי כי במקום כלשהו זה מראה לי מה הוא רואה בי, מעבר למעטה החומה הגדולה שלי.

ואז הוא מפנק אותי בסט של ספנקים ואגרופים בלתי מתפשרים לתחת, אבל הוא לא מוכן לעבור לקיין, כי הוא רוצה להיות נוכח שם למחורת, למקרה שיהיה לי דרופ.
ולא משנה כמה אני מתבכיינת,
או כמה שאני מיילת אליו,

התשובה שלו נשארת 'לא'.

"לא, גבירתי הסאבית"