llámame mia

מעניין איך זה מרגיש בפעם הראשונה כשרואים אותי מרחוק

האם הדופק עולה קצת, והנשימות מאיצות? 

או אולי, חולפים על פניי בלי להסב מבט נוסף. 

העיניים שלי, אני יודעת, נוטות להישיר מבט, לקשור במבט, גם אם רק לרגע, ואז להיעצם ולהמשיך הלאה. 

זו כנראה לא רגישות לסביבה, כמו שזאת ההנחה שמאיפשהו, במרחב הנראה לעין, יגיע דבר מה שכדאי להביט בו. שאפספס אם לא אתעכב עליו. 

ה24 שעות האחרונות הכילו המון בלבול. רגשות גואים, געגועים, מתח ולא מעט חרטה. 

הכל יציב כרגע. הכל מלבדי. וכיוון שדאגתי לכך שהכל יהיה יציב, את ההדף של העליות והירידות שאיש לא רואה, אני חווה לבד. אני לא מנסה להסביר. בדידות, חוסר וודאות, דאגה - כולם יחד מתערבבים לכדי קוקטייל מעט מר מידי מכדי להיות הטעם שנשאר לי בפה כשאני נרדמת. 

כשאני גבוה, מרוחקת וקרה, אני לא מרגישה את התאוצה מטה, את המשיכה, -את איך זה ליפול. 

אבל כשמגיעה הירידה, אני נופלת מהר יותר משאני מעכלת, והמחשבות מאחרות בכמה מאיות שניה, לעומת הגוף שעף למטה. גרביטציה של רגשות, ותאוצה של ריק. הלמטה מגיע בסוף, תוך כדי סיבוב, ואני ממשיכה על הכוח הצנטריפטלי, מטפסת למעלה, כשכל מי ומה שאני מושך אותי חזק בחזרה. 

החום היקר של המיטה, מרגיש חסר. קיומו בימים קודמים, מדגיש את היעדרו. 

אני עולה או יורדת, אבל היד הקרובה קרובה נותנת לי משענת. אני נכרכת סביבה כשאני רוצה נחמה, ומנתבת אותה להחליק עליי אצבעות כשאני רוצה תאווה. אני לא יודעת למה זה מרגיש כך, כמו עלייה שרודפת ירידה שרודפת עלייה. אני יודעת שאני מתגעגעת, אבל גם יודעת שדבר אינו חסר.

אני פוקחת עיניים, להטיב לראות כל מה שהייתי עשויה לפספס. ומסתכלת בעיניים, כדי לראות את כל מה שישנו. 

אנחנו תכף מתחלפים. הצימוד של היום ומחר תמיד נראו לי בלתי נסבלים. אני לא אוהבת את יום העצמאות, תמיד נשארים לי יותר מידי משקעים שלא הספיקו להתנקות. 

בשנה שעברה עמדתי איתך על הגג, לבשתי שמלה מתנפנפת מידי, וחיפשנו בשמיים את המטס. 

הסתכלתי לך בעיניים, ליטפתי אותך, חיבקתי אותך, וניסיתי אז, כמו שתמיד ניסיתי, לדבר איתך. 

אהבתי כל כך לבלות את היום הזה בחברתו של מישהו, זה יום שהייתי זקוקה לא לעבור לבד. בשנה האחרונה היו לי לא מעט ימים כאלה, ולשמחתי, לרוב היו מי שאירחו לי חברה. אבל זה לא מספיק. 

הזמנים משתנים, המציאות ההזויה שלי לא מפסיקה להתחלף לי מתחת לאצבעות, ואני מבינה, לאט ובעקביות, שאני לא רוצה לעבור את החיים לבד. 

כשניסיתי לדבר איתך על זה ענית שלא חשבת על זה. שהעתיד הוא לא משהו שעבר לך בראש. סיפרת לי שתהית בינך לבין עצמך, אם אבוא ואספר לך יום אחד, שאני בוחרת להתחתן עם גבר אחר. לעזוב כדי לבנות חיים לבד. בלעדיך. 

סיפרתי לך שאני אוהבת אותך. 

סיפרת לי שהסקס שלנו לא מספיק טוב. 

אני בכיתי. אתה הכאבת. עד שקמתי והלכתי משם. 

כמה אידיוטי זה לא להאמין יותר באהבה ועדיין לחפש אותה בטירוף? כמה פתטי זה להתגעגע ללהרגיש שייכת? 

אני יושבת בערב מול מלל טלוויזיוני. זה יום לאומי חשוב - אולי המשמעותי מכולם. בטלוויזיה יש אימהות בוכות - אחד מהקונספטים הכי מצמררים שאני מכירה. אני מסתכלת. בוכה בשקט. ולא מצליחה לראות קדימה. 

מתישהו ידעתי איך זה להרגיש נאהבת באופן האחר הזה. מתישהו לא כאב לי לתת אהבה. ועדיין, האמהות הבוכות המצמררות מהטלוויזיה לא נותנות לי מנוחה. קוראים להם חללים כי הם משאירים חלקים ריקים אצל כל מי שאהב אותם. ואני תוהה שוב, איך זה יכול להיות, ואיך אפשר לאהוב גם כך וגם כך, ולא להתכלות.  

אני מתנצלת מראש על הטקסט המבולבל. אין בו לרגע מטרה להוזיל או להקל ראש בכאב המחריד של מי שאיבדו את יקיריהם. 

מוקדש לק' 

שהזכיר לי שבנסיבות הנכונות, זה עוד אפשרי.

'תתרכזי' הוא מתעקש תוך כדי שהוא הולם אל תוכי. יד אחת שלו נכנסת מתחת לגב שלי, אוחזת אותי צמודה אליו, החזה שלי לחוץ אל העור שלו והראש נשמט אחורה, כי מי לעזזל יכולה לחבר מחשבה קוגניטיבית חוץ מ'עוד!!!' 

'ש-מה?' הוא שואל, על ההצהרה הקטנה שלי ממקודם, לגבי הימים שאני חולקת איתו ויש בהם גם עבודה לבצע לפחות עבור אחד מאיתנו. 

אני מרימה את הרגליים שלי, והשיער שלי מלחך את קצוות הסדינים. לפעמים אני לא בטוחה שהוא יודע, שהוא מבין. לפעמים אני עצובה ובודדה, ולפעמים הוא מצליח לגרום לי להרגיש שייכת ומופלאה. זה מעגל קסמים ארור שכזה. משיכה, רגשות, כאב לב, ומרחק רב מידי מכדי לסגור בלי להיות שם מצח אל מצח, יד מתהדקת על ירך מיוזעת. 

לפעמים, אני מדברת ולפעמים לא. לפעמים אני מתגעגעת שזה כואב. ולפעמים הוא מפתיע אותי, ועצוב לי שכבר התרגלתי לא לצפות ממנו לכלום. 

לאהבה יש מחיר. לאהבה שלי לעצמי יש מחיר. אבל אין לי מושג איך משלמים את שלו. מרחק, זה נראה, הוא מטבע נורא, אך בעל ערך.

אני מעדיפה מטבעות אחרים. 

יש משהו קצת עצוב בלהתפקח. התבגרות מעצבנת שכזאת, כשברור ונהיר לך אם מה שקורה מתאים לך או לא. כאילו היכולת לקוות שדברים ישתנו לטובה הובסה על-ידי ראיית העולם החדה מידי שפותחה עם הניסיון.

ניסיון היא מילה מגעילה, אבל היא אחת שאין להשתוות לה. כתבתי כאן לא מעט על עצמי, על החוויות שלי, על אהבה, על מרחק ועל זיכרונות. לפעמים כתבתי כי זה כאב כל כך, עד שרציתי להוציא משהו מזה הרחק ממני. לפעמים כתבתי כדי לזכור איך זה כשמרגישים ומה, לפעמים כתבתי לעצמי, פשוט כדי שלא אלך לאיבוד. 

הבוקר הוא עוד בוקר ריק. אני כבר יודעת איך נראה העתיד שלי ביותר מובנים מאחד. אני לא אוהבת אותו, אבל הוא הרע במיעוטו, וחסרה לי אהבה כמו שמזמן דבר לא היה כל כך חסר לי. אני תוהה אם הניסיון מונע ממני את היכולת לאהוב שוב, אם אלה שאריות מכאבים שלא סיימתי לרפא. אני תוהה בראש, אבל ברור לי שזה העתיד הקיים, ואני לא אוהבת אותו. 

אני שונאת לטעות. 

מעטים הדברים שגורמים לעור שלי לסמור כמו ההבנה שטעיתי.

אני מקשיבה, מתקנת את הטעות, ומנסה להכניס את התיקון לכל המקומות בארכיון בהם היא שמורה. להחליף מידע כוזב באמיתי. וזה לפעמים משפר אותי. לפעמים זה כואב נורא. 

חשבתי שלא רואים. אבל רואים, אז אני מתמודדת. 

חשבתי ששווה להאמין לזה, אבל אולי ההתפכחות היא מחיר קטן לשלם. 

חשבתי שאני לא טועה. 

אז חשבתי. 

ישנם מכתבי אהבה יוצאי דופן. מידי פעם אני קוראת בהם כדי להיזכר. הקונקרטיות יוצאת הדופן שלי סוף סוף הצליחה לשים לי רגל, או יותר נכון, שתי רגליים. 

כשאני מוצאת את עצמי בוהה ורואה רק עיניים שמרגישות קרוב. יותר קרוב ממה שזה אמור להרגיש. ואז, במקום אינטימיות אני משתבשת. יורה, במקלע אוטומטי, את הדברים שלא אגיד אם ארשה לעצמי להיכנע. בונה גבולות, חומות, כבלים. מנסה לעגן משהו. מנסה לכבול את העצמי שלי, מנסה לענות.

כלום לא יוצא. 

אני חוזרת לקרוא. להרגיש דרך מילים של מישהו אחר, ולצוף במקום שאין בו ממה להיזהר. 

ואולי, אני כבר לא באמת חוזרת, אלא דווקא משתנה. זה מרגיש אחרת. 

זה מרגיש. 

תהיתם אי פעם מתי אתם כן מצפים היחס שווה או שוויוני בתוך מערכת יחסים בדסמית? 

איך זה 'כאילו' בסדר, אבל זה לא, רק כשזה צובט? 

האם תפקידי לדאוג למי שאיתי? כן, אם אני השולטת שלו. ואז, גם האחריות עליי. כן אם אני הנשלטת שלו, אבל כאן, הדאגה שונה. 

הכל נכון או לא נכון. ההגדרות מרגישות קטנוניות ודקדקניות בלי סיבה, עד שזה חסר פתאום. 

ואז עולות שאלות קטנות. של מי האחריות? גם הוא אמור... 

אבל למען האמת הוא לא אמור דבר. הוא מי שהוא, ואולי אם מלכתחילה התקרבתי למי שאין לו היכולת לדאוג לי בכלל, כיוון שהוא לא יכול לדאוג לאיש, זה לא יקרה גם במערכת יחסים בדסמית. 

מוזר לחשוב שלמרות הכל, יש לי עדיין הגדרות שהן רק משל עצמי. 

ורק אולי, אם צריך להסביר באופן חוזר ונשנה למישהו מה היא אהבה, מדובר במעשה חסר טעם, שכן אין לו, ולא תהיה לו, היכולת להבין. 

אז אני אורבת בשקט, בלי להכתים את רצף הזמן והחלל, בצללים, מהנדסת צורה של שינוי, בצללים. 

'תברחי איתי' הוא לא מציע, ואני, שכל כך רוצה להיעלם מכאן, לפחות לקצת, לא יודעת איך להסביר את עצמי, את העובדה שזאת השאיפה שלי. 

ברוב הימים, הערבים שלי מסתיימים מוקדם. אני דוחקת הכל, ממהרת לסיים, להשאיר עוד יום מאחוריי. כאילו אם אצלח מספיק מהם מספיק מהר משהו ישתנה לטובה. כאילו שמחר יהיה יותר טוב. אבל הוא לא. 

הייתי רוצה סיבה להישאר ערה בלילות. להתעורר שמחה אל תוך משהו שהוא לא המריבה הבלתי פוסקת שאני מנהלת עם העולם. אני מתגעגעת ללחיות שזה כואב. אני מתגעגעת למשהו בסיסי בהרבה מזה, אבל אני ממשיכה הלאה גם בלעדיו. 

כי מה זה משנה כמה חודשים עברו. מה זה משנה אם נשאר ממני משהו, או אם נגמר. מה זה משנה שעכשיו זה הלילה הזה שלעולם לא יחזור על עצמו. היום האחרון שלי להיות בו ה'אני' של היום? 

אני ממצמצת נוכח המנורה. האור בה צהוב, כהה, והיא לא מזכירה במאום את השחר היקר שלי. 

אני יכולה לספר לעצמי שעוד אחזור לזה, להתעורר עם עלות השחר ולאהוב כל רגע מזה, אבל בכנות, אני לא חושבת שאחזור. אולי, אני יותר מידי רוצה לברוח.

אני מתגעגעת אליו. זה מוזר, ואנחנו הרבה הרבה אחרי. אני הרבה הרבה אחרי. אבל מתגעגעת. 

עצוב לי לבד, וכשהוא אבד, גם התחושה שיבוא יום ולא אהיה לבד החלה לדעוך. 

אני מתגעגעת. ואני חושבת מחשבות נעימות. חסר לי הריח שלו, חסרה לי השמחה האדירה שהייתה מקוננת בי כשהוא היה שם, והסתכלתי עליו, וידעתי שהוא נפלא, ואני הולכת להיצמד אליו ולעטוף את הגוף שלי סביבו בעוד כמה רגעים. חסרות לי הידיים שלו בלילה שידעו לחפש אותי במיטה, למשוך אל החיבוק שלו. חלק לי המשקל של הגוף שלו עליי כשנעתקת לי לאט הנשימה. חסר לי העור שלו שתמיד הרגיש כמו המקום שלי כשנגע בי. 

אני טיפוס לוגי. לרוב אני עובדת מהמוח. בחירות שקולות, הגיוניות, והחלטות מבוססות. 

הוא לא היה בחירה כזאת. הוא כמעט היה מחוץ להיגיון בשבילי, אבל הגוף שלו ושלי, ידעו לייצר עבורי משהו יחד. משהו שדהה אצלי לאחר מכן. 

אולי אינטימיות שאיננה בודדה, שלי מול עצמי. 

אולי תקווה. 

כך או כך אני מתגעגעת. וכשראיתי שהוא עצוב לא יכולתי שלא להצטער. 

חבל לי שנאלצתי להתבגר מכדי לאהוב אותו. ככה זה. הוא לא אהב אותי בחזרה.

'הבחורה מהמסיבה' נשלחת ההודעה לחשבון הפייסבוק שלי. ואני, שלא נותנת לדברים לעבור לי ליד האוזן, מזהה את הפנים. 

'כן' אני עונה ביובש, והוא מתחיל שיחה נעימה. הוא לא מכיר אותי, ואולי מחפש את תשומת הלב שלי, או אינטרס. 

אני חושבת על המסיבה האחרונה שנהניתי בה. -וזאת לא הייתה זאת. אני חושבת על הבחור שאהבתי שהיה בה איתי, על השיחה שלנו בדרך, או באמצע, כשהייתי צריכה ממנו אור ותשומת לב, והוא העניק אותם בכזה שפע, שנמסתי בו במקום.

אני עונה לבחור בפייסבוק בצורה קונקרטית. לא נעים לי הרצון שלו לבחוש בפרטים שלי או בחיים האישיים שלי. 

'את מסתורית כל כך' לא. אני זהירה. שמתחלף מאוחר יותר ל'אני לא מעוניינת'

אני אוהבת לרקוד. אוהבת את החופש. אוהבת להיות מוקפת בבני אדם שטוב להם. ועם כל זה, זה כבר זמן מה שזאת רק בדידות. 

אני אורזת את החופש, מקפלת בזהירות לתוך מגירה מסודרת, וממשיכה לעוד יום או שבוע או חודש  דהוי של עבודה מחויבות ומטלות. לפעמים אני שוכחת כמה אהבתי את החופש לנשום איתו. להיות חופשיה, צעירה וחסרת מעצורים. 

מדהים כמה ביטחון ניתן להרגיש כשמי שהגעת איתו תמיד רואה אותך כבחורה הכי יפה בחדר.