פרדוקס ושמו בדסם

אז הוא רשם מה נשמע ואני רשמתי ש"אני לא חושבת שיש לך את הcapacity להכיל את זה. ולי אין את היכולת לשפוך הכל ואז לחכות לתשובה שכנראה לא תגיע."

והייתי מאוד מרוצה מאיך שרשמתי, לא נכנסתי לריב ולא האשמתי ולא התמסכנתי. ציינתי את הסיטואציה כפי שהיא.

וראו זה פלא, התשובה שלו לא הגיעה.

-------

כי אם הייתי רושמת לו באמת מה שלומי, זה היה מגילות. והייתי אומרת שבעבודה היה לי הרבה יותר טוב מבבית, וכשיצאתי משם אפילו היה לי את הכוח לעשות את כל הטלפונים שהייתי צריכה לעשות. ואז כשלא נשארו יותר סידורים וכן נשאר עוד זמן לנסיעה הבטן התחילה להקרע לי לאט מבפנים, וניסיתי לחשוב מה אני אעשה בבית, ופסלתי את כל הרעיונות שהיו לי כי רציתי רק להתקפל במיטה ולבהות באוויר ולנסות להתמודד עם המחשבה האובססיבית שאני אמות לבד ושאין לי איפה אפילו לחפש זוגיות, כי אין שום סיכוי למצוא.

---------

השקר הכי גדול שסיפרו לי זה "פשוט תהיי עצמך".

Hell no.

לפעמים כשאני עצמי, זה פסימי מאוד ועייף כל כך, זה מסתובב בלופים אין סופיים שהמרכז של כולם זה שהעולם חרא והאנושות חרא והכל תמיד היה רע ותמיד יהיה רע. זה מה שקרה לי איתו אתמול בהודעות. הוצאתי והוצאתי והוצאתי, והוא לא ענה, וכל כך התביישתי בזה שאני כל כך פגיעה ונצרכת. במקרים הטובים היו חברים שהצליחו להבין שזה התקף וזה יעבור, ועוד מעט אני אחזור לשפיות ואחזור לדבר (או לשתוק) כמו בנאדם. ההתקפים האלו יכולים להיות קשים, ואני מוציאה אותם דווקא על האנשים שקרובים אלי, ואחכ... אח"כ זה כל כך לא נעים להראות את הפנים שלי ולחשוב על כל מה שבכיתי וכל מה שסיפרתי וכמה אני שקופה להם עכשיו. ולמה לעזאזל לא הצלחתי להחזיק את זה בפנים. וכשהצד השני לא מצליח להכיל את זה דווקא אני זו שמתרחקת, כי אם אי אפשר להתפרק שם אני לא מסוגלת להיות שם.

--------

ואומרת תודה שהילדים כבר גדולים. עוד מעט הם יבואו ואם אני אהיה ככה אני אוכל להגיד שאני מצטערת אבל אני בהתקף דיכאון. והם יחבקו אותי וידברו איתי קצת ואחרי זה יפנו לעיסוקיהם, בכל זאת כל עוד יש wifi יש להם בגילם מה לעשות. וזה יהיה לי עצוב, ויש בי אשמה, אבל זה לא עצוב כמו ילדה קטנה שלא מבינה למה אמא לא מחייכת.

---

והיא צדקה, זו שאמרה לי לרשום. כותבת ומוחקת ומשכתבת את הפוסט, ועכשיו באמת מרגישה קצת יותר טוב.

Happiness is not the opposite of depression. It is vitality.