מזה זמן רב חלף וחלמתי דמות זו כמכשפה.
ממכשפה למכשפה ראיתי אותן, שתי דמויות אולד סקול טיפה אפילו אולד טאון.
רואה אותן שתיים יחדיו אוחזות יד ביד, ירקרקות ואף מאורך, עם כובע שפיץ חתיכי וחיוך של כלום ושום דבר.
חולפת על פניהן בקיבוץ הירקרק שהושמד בעוד אוחזת ברצועה הקשורה בכלב האהוב והגבוה.
אומנם אשת חתולים אני אבל מעולם לא זנחתי את חבריי הכלביים והחביבים.
החמאתי בחיוך חם רחב ועין קורצת "איזה מין תחפושות מדהימות, ממש נראה אמיתי" שיגרתי לעברן בהנאה צרופה והתפלאות מאיכותן.
אך הן הביטו והתחילו הולכות אחריי.
אין אני מבינה למה הרגשתי כה רדופה מפני עצמי, מפני עמי שלי.
אך הצטמררתי לרגע כשהבנתי שהן בעקבותיי, הולכות, דורכות.
לא הבנתי האם עליי לברוח או שעליי לעמוד מולן.
מצד אחד עימות פותר דברים אך בריחה פותרת אותך מהם.
החלטתי ללכת ולא לחכות.
מכשפות אמיתיות לא נראות כך.
הן בהרבה יותר יפות.
(=