לפני 5 שנים. 7 ביוני 2019 בשעה 20:17
שופט: עומד מולי נאשם. תובע, אני מניח שהוא חף מפשע, אלא אם תשכנע אותי אחרת.
תובע: ובכן, אדוני, זה קל. לנאשם יש אליבי, לא ניתן לבסס קשר כלשהו בינו לבין הקורבן או בינו לבין כלי הרצח, ואין עדים. אבל! למרות שאין אפילו ראיות נסיבתיות, אני חש שהוא אשם! יש לו פרצוף אשם! הוא מתלבש מוזר! בדקנו וגילינו שגם יש לו תחביבים מוזרים, ושחברים שלו מוזרים כמוהו. כבודו, אתה חייב לפסוק שהוא אשם!!
שופט: פסק הדין הוא אשם, כמובן.
אז למה? למה, כשמחקרים לא מוצאים קשר בין בדסמ לפתולוגיה (או להתעללות, או למין בכפייה) הבדסמ הוא מחלה?
למה בדסמ בכלל נחשב מחלה נפשית מאז תחילת הפסיכאטריה, אם המחקר הראשון הרציני נעשה ב1977?
ולמה, הכי למה, אתם אלה שמטילים את האשמה? למה אתם פוסקים "אשם" בהעדר כל ראיה מלבד "מוזר"?????
כלוביסטים אהובים שלי, בגדול (מאוד בגדול)
אתם בסדר!
