לפעמים אני מנסה לדמיין מה אנשים מוצאים בי. אני לא יפה במיוחד, אבל גם לא ממש מכוערת. אני לא מצחיקה או כישרונית או חברותית יתר על המידה.
אני יודעת שבדרך כלל אני לא אומרת את הדברים הנכונים בשיחה – פשוט לוקח לי זמן לחשוב על תשובות ראויות בסיטואציות חברתיות, ועד שיש לי תשובה שאני מרוצה ממנה אני מרגישה הרבה פעמים שזה כבר מאוחר מדי בשיחה כדי לומר את זה.
אני זוכרת יום אחד כשישבתי עם חברה והערתי הערה שהייתה אמורה להיות מצחיקה, והיא כל כך נפגעה. ובדיעבד זה היה מאוד מטומטם, והייתי צריכה לחשוב על זה מראש. אני אפילו לא יודעת אם היא זוכרת את זה (למרות שנראה לי שכן), אבל אצלי זה יושב, וכל פעם כשאנחנו מגיעות לנושא שקשור לנושא ההוא אני מתחילה להיות זהירה. "אל תצאי חסרת רגישות" אני משננת לעצמי "אל תהיי מנותקת כל כך מהמציאות".
לפעמים יש ימים שאני מחייכת. כשאני מגלה דברים חדשים שמשמחים אותי, כשאני אוכלת משהו טעים. כשמישהו מצליח להוציא אותי מאזור הנוחות שלי ואני מגלה שהעולם לא נורא כפי שהוא נדמה לפעמים. אבל הימים האלה מפחידים אותי מאוד – כי אני לא באיזון. אני לא בשליטה מלאה. ואם אגיד משהו לא נכון וזה יהרוס הכל?
אני פשוט מונעת מעצמי הרבה דברים בסופו של דבר. וזה מתסכל ומעצבן כי זאת לא באמת אני. אבל כשאני לבד אני מרגישה שאני רוצה לעשות הכל, אבל בחוץ יש עוד אנשים ולפעמים זה פשוט יותר מדי מאמץ.
נכתב ב13/08/2018