לא זוכרת אם הוא היה שם אחרי שנפרדנו והייתי באבל,
או שעוד לפני, בשלבי ההחלטה הקשים והמייסרים.
הוא היה חבר טוב, וקרוב, ואיש סוד, ומקום בטוח, ודאג להשאיר את עצמו קרוב אלי, תמיד בדרגת חיכוך מינימלית, שממש מגרדת את הרדאר מלמטה, אבל שמספיק נוכחת בשביל שלא ניתן יהיה להתעלם. קצת כמו אבן מיניאטורית בנעל.
ומישהו להישען עליו. לגמרי.
היינו ישנים יחד, מחובקים כל הלילה.
שנינו ידענו כמה הוא רוצה.
והוא רצה.
מאוד.
אבל הוא איכשהו היה חזק לשאת את הקרבה המשפשפת הזו, שנה. ככה.
כל תחילת מפגש התחיל בחיבוק, ונשיקה מרפרפת אבל רטובה ושואבת, לא על הלחי. אפילו לא על הפה. על הצוואר.
בדיוק במקום הזה שאפשר לחשוב שהוא תמים לכאורה, אפור, וחברי אילולא פיק הברכיים והרטיבות הגדולה שנזלתי אליהם אחרי כל נשיקה אגבית כזו מצידו (בנשלזונה).
אני השתמשתי בו.
החלטתי.
אחרי שנה, כזו.
ערב לפני שטסתי ל-20 יום (תקופה ארוכה מהגלות, בפרספקטיבה של אז), ישנו יחד (כרגיל). חבוקים, מדברים. שני חברים.
הוא רצה, כרגיל. הכל היה ידוע.
אני לא.
עד שהחלטתי. שכן. התרוממתי מתוך הזרוע שלו שעזרה לי להישאר צמודה לתוך החזה שלו, שלחתי יד ללטף לחי, והורדתי שפתיים ישר, לתוך שלו.
הזדיינו באותו ערב, לראשונה.
לא, אני לא זוכרת איך היה.
אבל אני זוכרת שידעתי שזהו.
שאנחנו יחד.
כי החלטתי.
ושלמחרת אני נוסעת והוא לא יראה אותי לשלושה שבועות. ואת החיוך המרושע שהמחשבה הזו הביאה איתה.
לא חושבת שידעתי שמה שאני עושה הוא בדסמי.
אבל ידעתי מה אני עושה.
הוא, אגב, היה מלך.
כמו שהוא נשא את הרצון להיות, ולהישאר במצב הזה, זמן ככ ארוך. בשבילי.
ככה הוא ידע. ללכת.
בראש מורם.
אבל זה לסיפור אחר.
