כולם רוצים מין פרידה כזאת, שלא קורעת. זאת השאיפה, וגם הקושי תמיד.
להיפרד, אבל לא לחתוך לגמרי את מה שיש, את הקשר, ההערכה והאהבה.
או לפחות, זה מה שאני תמיד רציתי.
ועכשיו.... הפעם, אני חושבת שזה אולי אפשרי. אולי.
מה הסכנה? להיתקע.
אבל זאת רק סכנה, אם באמת זה תוקע.
הרי מה העניין עם הפרידה, בעצם? להיפרד ממה?
ומה להשאיר?
רוב האנשים מייעצים: לחתוך. גם אני במקומם הייתי חושבת כך.
הפעם אני מרגישה שאולי אפשר, כי אנחנו באמת פחות אנשים של הגדרות, יותר של נזילות (בעיקר אתה).
מטאפורה מעיקה (מוזמנים לדלג):
זה כמו מים. אין דרך לאחוז בהם באמת. הם נוזלים מהידיים.
אז בשביל לאחוז בהם צריך כלי קיבול. מסגרת. שגם בתוכה הם עדיין נזילים, משנים צורה, אבסורדיים. אבל ככה אפשר לאחוז בהם לרגע.
אז מה המסגרת שלנו?
זה לא שקודם לא יכולתי להיות בעוד קשרים. תמכת, ואפילו רצית בזה (לעיתים יותר ממני).
והייתי.
אבל גם הרגשתי שיש לי קשר טוב ומשמעותי, הרגשתי מסופקת, שזה (וקשרים חשובים אחרים בחיי גם, כמובן, ותודה לאל) עונה לי על צורך, וממלא.
ועכשיו אין לי. חסר לי. יש לי צורך, ואני רוצה.
ואני רוצה בנוסף, לשמור על קשר קרוב, משמעותי ואוהב איתך.
אבל מרגישה שיש דברים שגם צריכה לשמור עליהם.
חשיפה, אינטימיות, פניות.
רגשי, הכל רגשי.
אני צריכה לשמור לפחות קצת מאלה לעצמי, ולא להותיר לך גישה מלאה אליהם.
כי ויתרת עליה.
אז אני רוצה לשמור עליהם.
לשמור את עצמי פנויה.
ואני יודעת שאתה שם. ושאתה אוהב.
אבל אתה גם מבקש לא לסמוך עליך.
אז אני לא.
כי אני מכבדת אותך, ואותי.
אנחנו עדיין נשמור אחד על השניה, ועלינו.
ואולי (כנראה) נראה פחות אחד מהשניה. כנראה נפגוש יותר גבולות, ופחות פתיחות.
ואולי זה יעזור למים לנזול, איפה שאפשר (כי הגדרות לא כל כך רלוונטיות לנו גם ככה).
אנחנו כבר לא אחד של השניה. או לפחות פחות. (ולא במובן המנכס. זה גם ככה אף פעם לא היינו).
במובן של עומק הקשר, ומידת האחריות האחד על השניה.
אז אנחנו צריכים למצוא מקום, להמשיך מחדש, להיות קרובים, אבל לא לגמרי. אחרת.
*מי אמר שזה עליך?? { לך מפה :) }