מחשבות נסתרות של בחורה

מה לצעוק? אין לי מושג.

המנסים להתאבד קוראים לנו לעזרה, בצורה נורא ברורה.

ויש בי איזה קנאה על זה שכולם סביב יודעים שמשהו אצלם לא בסדר,

שלא הכל כשורה.

ואני,

קמה כל בוקר, מחייכת לכל מי שנמצא סביב, עד ששחכתי בכלל לנהוג אחרת.

אומרים לי את מותק, איזה ילדה יפה, כמה את חכמה

בונים סביבי חומות של ציפיות גדולות והישגים מעוררי השתאות.

ולפעמים כל מה שאני חפצה לו זה להתעורר ולא לעטות את החיוך.

אבל אני, אני כבר לא יודעת לעשות אחרת,

ואת ההד של הצעקה שלי,

אף אחד כבר לא שומע,

אפילו לא אני.

יש בי חלקים מקולקלים,

חלקם ירפאו עם הזמן.

עם הזמן גם יתקלקלו דברים חדשים

יש דברים שישארו פגומים לנצח.

קשה לחיות עם המחשבה שלעולם לא אוכל להיות מושלמת,

לנצח אתהלך לי בעולם פגומה במידה זו או אחרת,

גיליתי שכל מי שלצידי עובר את אותו מסע

בזה הקסם.

ביכולת שלי לקלקל חלקים של אחר 

או להחלים

ובחוסר השליטה כשמישהו מתעסק בחלקים שלי.

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".

וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי -
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.

זלדה.

מה שאני רוצה זה

שתלטף לי את הלחי לפני שתירק עלי,

שתנשק אותי לפני שתזיין אותי,

שתנשום את השיער שלי לפני שתמשוך אותו,

שתשאב את הצוואר שלי לפני שתחנוק אותו,

שתחזיק לי את היד לפני שתקשור אותה,

שתחוש את גופי לפני שתצליף בו,

ולמה אני רוצה את זה?

כי אני שלך אדוני. 

ליטוף,

חיבוק,

נשימה, 

נשיכה,

סטירה,

הצלפה,

חניקה,

השפלה.

מלמעלה למטה או מלמטה למעלה?

למה או או,

כשאפשר גם וגם.

היכולת הזאת להיות ערומה, 

הגוף כבר רגיל, גם על חלקיו שאני פחות אוהבת

אני נהנת לחלוק ולהרגיש ערומה כביום היוולדתי.

אפילו עגילים שרשרת טבעת, שלא ישארו עלי,

חשופה ושברירית.

רק אביזרים ומה שלא היה בבחירתי אני יכולה לשאת.

לחשוף את הכאב הגדול שלי,

 לאפשר לאחר להביט בצלקות חדשות או צלקות ישנות

לא תמיד נדמה שאני אצליח שוב.

לפעמים מרגיש שתמיד אצטרך לשאת אותן על גבי כמו סלע.

לפעמים לא,

אולי מישהו יגרום לי להרגיש שאני יכולה להוציא את הסלע מהתיק ולהראות לו, והוא בתמורה יראה לי את שלו ונוכל להמשיך לשאת אותם ביחד,

כל עוד נהיה ערומים ומחויכים.

עצבים, חוסר יכולת לתקשר משגע אותי.

אני מתמסרת, מאוד, נותנת את כולי.

אפילו שאני בתקופת מעבר בחיים, 

עם הטוטאליות שלי הבנתי שגם זה לגיטימי.

איך אפשר לחשוק באחר בלי להרגיש באמת?

עם השליטה באה האחריות, צריך להרגיש מי עומד מולך,

גם כשאני שפחה וגם כשאני אישה.

בסך הכל רציתי להרגיש באמת

ולדעת שרוצים גם להרגיש אותי.

אולי אם הייתי מקבלת סטירה זה היה עוזר,

אולי לא.

מה שביקשה נפשי,

זה גבר.

אחד שלא מתנצל על מה שהוא ועל הצורך שלו בשליטה 

ולא ישפוט אותי על הצורך שלי כנשלטת.

אחד שיכוון אותי בדרכו ויקח אותי למחוזות חדשים של עונג.

אחד שלא יפחד מאינטימיות ויגרום לי להרגיש הכי בטוחה בחיקו.

אחד שכמו שאני כמהה למגע שלו, הוא יהיה כמהה גם לשלי,

גם כשאני קשורה והוא מצליף בי.

אחד שיסתכל עלי כמו האישה היפה בתבל ויעשה אותי חזקה מלאה בהגשמה עצמית

אבל בערב בחלקיק שניה יהפוך אותי להיות רק שלו לרגליו ויעשה בי כרצונו.

אחד שילחם עלי שאני שלו ויחבק אותי חזק.

להיות כנה ואמיתית עם עצמי וכל הצדדים שבי,

זה מה שביקשה נפשי