לפני 17 שנים. 26 ביולי 2007 בשעה 17:41
שמי אסנת. החברים קוראים לי אוסי.
אקדים תשובה לשאלה. אין לי ניק נוסף בכלוב. אני לא נכנסת לאתר בכלל. הסיבה שבגללה נכנסתי היום היא הצורך לכתוב במילים את מה שהלך פה אתמול בערב. כנראה אני כותבת את זה כדי לעכל את מה שהיה. לפי בקשתו של 'גיבור הסיפור', אשמור את זהותו בסוד.
מי היה מאמין שבילד הזה, חבויה כזו אישיות.
תמיד הכרתי אותו כאדם חזק, אבל לא שחצן. אחד שאסור לזלזל בו.
הוא שירת אצלנו ביחידה כמפקד צעיר. האנשים ביחידה לא רגילים לעבוד מול ילדים באזור גיל 20. הייתי מצפה ממנו שכדי להשיג מעמד הוא ילחם כמו פנתר בכל מי שיזלזל בו, וינסה להוכיח את עצמו כל הזמן לפני כולם. אבל לא, הוא השיג את המעמד שלו במעשים ולא בדיבורים ריקים. אני מומחית בלקלוט גברים כאלו, ובכל זאת העדפתי להתעלם ממנו כי הוא צעיר ממני ב4 שנים.
אני יכולה להשיג הרבה גברים. יש לי את זה. אני יכולה להשיג את מי שאני רוצה. בעצם, אני יכולה לכבוש את כל מי שאני לא רוצה. כל אלו שיעשו הכל כדי לזיין אותי ואם אני אחייך לכיוון שלהם הם יצאו מאיפוס. תודה אבל לא תודה.
כבר באותה תקופה היו לנו משחקים, ופעם הוא אפילו גרר אותי לתוך משחק במשרד שלי. חדר קדוש שידוע בחוקים שאני מנהיגה בו. לא תראו אפילו את מפקד היחידה נכנס לשם עם סיגריה או עם אוכל שעושה ריח לא נעים. לשחק בשליטה במשרד שלי?? זה גרם לי להרגיש שבטריטוריה שלי, בממלכה שלי לא אני בעלת הבית אלא הוא.
מזמן לא היו לנו משחקים. אנחנו שומרים על קשר אבל מעדיפים לא לשחק כדי לאפשר אחד לשני לחיות את החיים שלו במסלול שלו. מסלולי החיים שלנו נפרדים ושונים מאוד לפחות מאז שהוא עזב את היחידה.
לאחרונה דיברנו יותר ואתמול ממש לחצתי עליו שיבוא. אני יודעת למשוך בחוטים, והוא, שממש התרכך מאז שהוא עזב את היחידה, לא עשה יותר מדי בעיות. ההתרככות שלו גרמה לי להתרחק, אני מודה, אבל אתמול הייתי צריכה אותו כמו שהוא היה פעם. הייתי צריכה לשחרר את הנמר שהוא כלא בתוך עצמו. לא מעניינים אותי התסביכים שהוא פיתח כשהוא הבין שהוא עוזב את העבודה. לא מעניין אותי האיש חסר הביטחון שנהיה ממנו בחיים האזרחיים. אני רוצה אותו כמו שהוא היה אז. אמיתי וחי. אנרגטי. מפיץ הילה של סמכות ושלווה. זו נוכחות שקשה להתעלם ממנה.
הוא קפץ לבקר אותי בדירה שלי, סתם, לקפה. זה מה שרציתי שהוא יחשוב 😄
אבל הוא קרא אותי. הוא הבין שאני לוחצת עליו לבוא כי אני צריכה את מה שאני צריכה. אותו.
היה די קל להבין את זה כשהוא הוציא שוט ענקי מהתיק והניח אותו על השולחן.
השלמנו קצת פערים והשיחה זרמה טוב כמו תמיד. הרגשתי שאני מדברת עם אותו איש שאני מכירה מהתקופה ההיא, ושהוא מרגיש בבית. הוא נראה כמו מוצ'ילר שחזר מטיול ארוך במחוזות זרים, וניליים.
התאקלם די מהר חזרה 'בארץ' הבחור הצעיר.
די מהר מצאתי את עצמי קשורה למיטה. צריך הרבה תושייה כדי להצליח לקשור בן אדם למיטה הזו, ודי הצחיק אותי לראות אותו עובד כל כך קשה. כששאלתי אותו אם גם הוא העריץ את מקגייוור כשהוא היה קטן, הוא צחק וזה נראה כמו צחוק של אדם שמזמן לא צחק מהבטן.
כשהוא סיים לבנות את מה שבנה מתחת למיטה, הוא ניגש אלי וצבט אותי בכל מקום בגוף. צבט ונשך ולא עזב עד שנשאר סימן. לטקס הצביטות והנשיכות הוא הוסיף נרות שיש לי במגירה. את הנרות קניתי בחנות מדליקה באמסטרדם והם מיוחדים לסשנים, הם לא גורמים לכוויות כשמטפטפים את השעווה שלהם על העור.
אחרי זמן ארוך של משחק מקדים למשחק - או כמו שהוא קורא לזה - מבוא לסשן - הוא חתך את החבלים, שיחרר אותי, תפס אותי מהשיער והוליך אותי על הברכיים למטבח, שם הוא אמר לי להיכנס מתחת לשולחן ולחכות לו בזמן שהוא הולך להכין לעצמו קפה. בשלב הזה אני בדרך כלל נהיית צינית אבל משהו השתיק אותי. הרגשתי שהוא חוזר לעצמו ולא רציתי להרוס את זה. רציתי לתת לו לנער מעצמו את האבק שהצטבר בתקופה הזו שהוא היה מבולבל.
הוא התיישב ליד השולחן והוריד את המכנסיים שלו, דוחף את הראש שלי בין הרגליים שלו. מצצתי לו כמו שמזמן לא מצצתי.
אחרי שהוא גמר הוא ניגש לקומקום שכבר רתח והכין את הקפה, ואני קמתי כדי לשטוף את הפה ולצחצח שיניים.
'לאן את הולכת?'
'לצחצח שיניים, יש לי טעם של זרע בפה'
'תחזרי למקום שלך מתחת לשולחן'
הוא לא הסתכל עלי כשהוא דיבר. כמו שאמרתי קודם הוא מתאקלם מהר.
חזרתי לשבת מתחת לשולחן עם הרגשה לא נעימה בפה. הוא הרחיק את הכיסא שלו מהשולחן, תפס אותי מהשיער וגרר אותי אליו. הוא התיישב על הכיסא והניח אותי על הברכיים שלו עם התחת למעלה. הכל בלי מילים. כשהוא רוצה משהו הוא מושיט יד לוקח אותו. ככה זכרתי אותו.
הוא הפליק לי כמו שצריך. חזק ובלי דיבורים. כל פליק הוא פליק בשביל הפליק ולא בשביל שאלטף לו את האגו בצעקות, ספירה מונוטונית, תודות וכרטיסי ברכה. מדי פעם שמעתי אותו לוגם מהקפה.
כשנמאס לו הוא הוריד אותי מהברכיים שלו ומשך אותי מהשערות לסלון. אני שאלתי אותו אם הוא צריך את הקולר והרצועה של הכלב שלי. התשובה הייתה "שתקי".
את האמת, לא אהבתי את התגובה הזו. הצעתי לו הצעה שבחיים שלי לא חשבתי שאעיז להעלות בפני מישהו והוא לא קרא את זה נכון. לא אמרתי מילה.
הוא לקח את השוט שלו והתחיל לחמם לי את השכמות. מהר מאוד הוא התחיל להצליף בי ברצינות. הגוף שלי כבר בער מכאבים אבל בשלב הזה ככל שההצלפות המשיכו הכאב הפך ליותר ויותר עמום. כבר לא הרגשתי את הכאב הצורב על העור אלא תנודות פנימיות. הרגשתי שאני נמצאת שם בידיים שלו והוא לא רק יכול לעשות בי את מה שהוא רוצה, אלא הוא ממש עושה בי את מה שהוא רוצה. בלי מילים ובלי פוזה. פשוט כי ככה זה טבעי. ככה נברא העולם ואלו החוקים אליהם התכוונה אלוהים.
אחרי 38 הצלפות (ספרתי בלב, אל תשאלו למה) הוא הניח את השוט על השולחן, דרך על הגב שלי והוריד אותי לשטיח. שכבתי שם והרגשתי אפופה בענן. הפסקתי להרגיש את הרצפה והרגשתי כאילו עישנתי משהו ממש חזק. הרגשה של נימול בכל הגוף, שהופך לחוסר תחושה שיוצר הרגשה של ריחוף באוויר. והראש? טבולה רסה.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי במצב הזה. כשהתעוררתי והתחלתי לחזור לעצמי מצאתי כוס לימונדה מולי על הרצפה, וכמה שהלימונדה הזו היתה במקום... רק לא ממש הצלחתי לזוז כדי לקחת את הכוס ולשתות. שמעתי שהטלוויזיה דולקת והרגשתי שהתחושה חוזרת אלי, אבל הייתה הרגשת כובד מבהילה על הגב העליון. סובבתי את הראש וראיתי שהוא יושב על הספה ורואה טלוויזיה, ומניח עלי את הרגליים שלו.
'התעוררת? יופי, תשתי, וכשיגמר הסרט תלכי להתקלח'
שתיתי, ובגלל שלא יכולתי להרים את הראש ממש, נשפך לי קצת על הרצפה. הנחתי את הכוס.
'שתי הכל, שלא תתייבשי.'
סיימתי לשתות את מה שנשאר בכוס והנחתי אותה חזרה על הרצפה.
'הכל'
'שתיתי הכל, תראה'
'הכל, אוסי'
'אבל אתה לא מסתכל, שתיתי הכל'
לא הבנתי למה הוא מתכוון.
סוף סוף נפל האסימון וליקקתי את מה ששפכתי על הרצפה. הדבר שהכי עניין אותי באותו רגע זה לא לזוז יותר מדי כדי לא להפריע לו, בכל זאת הוא מניח עלי את הרגליים, אז שיהיה לו נוח. בחיים שלי לא האמנתי שאמצא את עצמי בכזה מצב, עם כזו גישה.
כשהסרט נגמר הוא קם וניגש למטבח. שאלתי אותו אם אני יכולה לגשת למקלחת עכשיו והוא הרשה לי להתקלח.
במקלחת חשבתי כמה טוב זה היה. יום אחד, פעם אחת, להפסיק להיות כזו שתלטנית. להפסיק להאבק בגברים ביחידה ולהפסיק לשמור על המעמד שלי שם. פשוט להתפרק עם אדם שאני יכולה לבטוח בו במאה אחוז, שזה לא בא אצלו מזילזול.
הוא נכנס לחדר המקלחת ואמר 'יש לך 15 דקות להתקלח', ונתן לי את השעון שלי.
אחרי 13 דקות יצאתי מהמקלחת. בבית היה ריח טוב של משהו טעים. לא הצלחתי לפענח מה אני מריחה.
ניגשתי למטבח בחלוק-מגבת, והוא בדיוק התחיל להעמיס את ארוחת הערב על הצלחות.
אם לרגע חשבתי שאני זו שתפקידה להתמסר, כשהבנתי שהוא השקיע חצי יום בקניות ובישולים לארוחת הערב הזו, הבנתי כמה ההתמסרות הדדית. כל אחד מתמסר בדרכו שלו. וזו הייתה הארוחה האיטלקית מהטובות שהיו לי בחיים.
אחרי שכתבתי את כל זה, אני קוראת את מה שכתבתי ורואה, שאני כותבת באמת מהלב. לא אכפת לי מהגהה, ככה זה יצא החוצה וככה אני רוצה שזה ישאר. שמתי לב לדבר נוסף ששימח אותי והוא שבדרך כלל אני מייחסת לעצמי די הרבה חשיבות, וכאן זה לא קרה, אפילו בכתיבה. זה ניצחון קטן בשבילי 😄
ולך, ילד, טוב שאתה קיים. טוב שאתה אתה. אל תחזור לנקודות השפל האלו. יש לך עמוד שדרה מברזל, תתגאה בו. כולנו ביחידה אוהבים אותך כמו שאתה באמת, ולא רוצים לראות אותך משתנה בשביל אף אחד.
אוהבת אותך כמו תמיד.
אוסי
