מה לעזאזל

"יופי אמיתי הוא פנימי"

אמר אדם לו סירבתי לשלוח תמונה שלי.

"קצת ביטחון עצמי"

הוא אומר

ואני מגלגלת עיניים מהצד השני של המסך.

לא שלחתי לו תמונה

כי המטרות שלו הרגישו לי לא טהורות

אבל עניתי לו

"זה משפט שרק מכוערים משתמשים בו".

הוא שלח לי תמונה שלו על הליכון

ושאל

"אני מכוער?"

ואני

התאפקתי שלא לצחוק בקול

ורק כתבתי

"לא הטעם שלי".

 

הוא התעקש

שהוא יכול להיות הטעם של אחת אחרת

ואז דרש שוב שאשלח תמונה.

ושוב סירבתי.

ואז הוא אמר

"את רואה?

את לא הוגנת.

זה מה שעושה אותך למכוערת"

(את הפיסוק הטבעי אני הוספתי)

ופה כבר כעסתי.

 

הוא כנראה החליט

איפשהו במוח המעוות שלו

שאם הוא שולח תמונה שלו

אני מחוייבת גם כן

ואם אני לא שולחת

אני לא הוגנת.

מי הוא בכלל שיחליט על הוגנות?!

האם כרתנו חוזה?

האם הגענו להסכמה על הדדיות?

לא נראה לי.

אז למה להחליט שאני לא הוגנת?

 

כמובן שהבהרתי לו את זה

והוספתי גם עקיצה

(כי אני חייבת)

שבמקום ההליכון הזה

שבוודאות לא יעשה אותו חטוב

שינסה לפנות לדיאטן לקבל תפריט תזונה

ואז אולי הוא לא יחשוב

שיופי הוא פנימי

ויתחיל לחשוב

שהוא שווה קצת מעבר.

 

האם הייתי מגעילה?

כן.

האם אני מרוצה מזה?

מאוד.

 

 

כך ייעשה למי שיעצבן את נובאדי.

הדבר הכי חשוב בחינוך

זה זמן איכות.

קצת זמן ששניכם בגובה העיניים

להעביר קצת מהידע שלך לילד

לתת לו לנסות

להצליח ולטעות.

ברגעים כאלו

אסור לכעוס

זה הזמן להכלה

כעס יגרום לילד להסתגר בתוך עצמו

להתרחק ממך.

הוא לא ינסה שוב

כי הוא יפחד מהתגובה

וכבר איבדת את הקשר הכה שברירי.

 

התחשק לי קרם ברולה.

ניסיתי לאלתר משהו בגרסה מלאת חלבון ודלת קלוריות

ואחותי ראתה אותי במטבח.

"מה את עושה?"

היא שואלת

ואני מסבירה לה.

"אני רוצה לעזור!"

היא צורחת.

ואני נותנת לה.

לשפוך את החלמונים

לערבב

להוסיף וניל

למזוג לקערות קטנות

להכניס לתנור

היא עשתה הכל כמעט.

ואז נשארו חלבוני ביצה.

לא רציתי לזרוק אז חיפשתי מתכון.

ומצאתי.

גם שם היא עשתה הכל

בלי לקטר ובלי להתלונן

פשוט נהנתה מהתהליך.

כבר זרם לנו

אז הכנו גם אוכל

ולא רק קינוחים.

אני וילדה בת שמונה

בישלנו את רוב ארוחת הערב יחדיו.

אני יודעת מה אתם חושבים

שבטח סתם נתתי לה להחזיק צלחת.

לא לא

היא חתכה

היא קילפה

היא ערבבה ובישלה

היא פשוט ענקית.

 

לאורך כל התהליך

אני והיא התקרבנו.

"איזה כיף לבשל ביחד"

היא אמרה לי שוב ושוב.

כמה שהיא צודקת.

נהניתי לראות שהאוכל יוצא לנו טעים

אבל יותר מזה

נהניתי לראות אותה מצליחה

וגאה בעצמה

או נכשלת

ומתקנת את הטעויות שלה.

זמן איכות טהור.

 

האמת היא שיצא מלא אוכל

והקינוחים יצאו מדהימים

(ברור שטעמנו אחד חחח)

חבל שאני לא יכולה לצלם לכם

מה ילדה בת שמונה

עשתה כמעט בעצמה

כדי שבפעם הבאה שתחשבו שהילד שלכם לא מבין

תבינו שהוא לא מבין

כי אתם מזלזלים בו.

 

ילדים הם חכמים

דברו אליהם בגובה העיניים.

תתייחסו אליהם כשווים

זה רק ישתלם לכם.

 

 

תזכורת לעצמי

התינוקת שלי כבר לא תינוקת.

אני מרגישה כמו אפס

אין לזה מילה אחרת.

רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה

לא יותר מדי

בסך הכל כמה שעות

בלי הדבר הזה שאני כל כך אובססיבית אליו.

למה זה כל כך קשה לי?

 

אתמול בערב הייתה הפעם האחרונה.

22:00 בערב

אולי קצת לפני.

אני לא יודעת.

זה לא חשוב.

לא תכננתי.

זה פשוט קרה.

זה כבר זרם

אז החלטתי לתת לגוף שלי הפסקה זמנית.

עד מחר בסך הכל

מחר בצהריים

14:00

אולי קצת לפני

שוב

הכל משוער

אז למה זה מרגיש בלתי אפשרי?!

 

אני שונאת הכל.

אני שונאת את העובדה שהגוף שלי לא מצליח לתפקד כמו שצריך בלי זה

אני שונאת את זה שאני ילדה קטנה ותלותית

ברגעים כמו אלו

אני שונאת אפילו אותו

שהוא לא כאן כדי לתמוך בי.

הוא הבטיח שהוא יהיה כאן.

 

אני לבד.

אני שונאת להיות לבד.

אני שונאת להרגיש לבד.

שונאת כששום דבר לא הולך כמו שתכננתי.

מגיע לי יותר.

 

עכשיו השאלה היא פשוטה

האם אני מוותרת עכשיו

או ממשיכה עד מחר כמו בתכנון?

כי אם אני מוותרת עכשיו

הגוף יגיד לי תודה

אבל הנפש תבכה והקולות שבראש יקללו אותי

ואם רק מחר

אז הגוף יכעס עליי

אבל לפחות האגו לא ייפגע.

 

והקולות בראש?

הם תמיד יקללו.

השאלה היא האם לתת להם סיבה.

 

 

פאק.

אני עייפה ורעבה.

איזה מוזר זה חלומות.

נכון?

מבחינה טכנית

כשאנחנו מדברים על חלום

יש שתי אפשרויות למה אנחנו מתכוונים.

או משהו שאנחנו ממש רוצים להשיג

או המצב בו התודעה שלנו נכבית מתוך שינה.

מה הכי מוזר לי?

כשהם מתערבבים.

(אזהרה - פוסט ארוך)

 

לאלו שקוראים אותי בקביעות

יש כבר הבנה שאני טיפוס ספורטיבי.

אני חותרת לשלמות הגוף

בצורה הכי בריאה ונכונה שאפשר

לרוב אני רוצה משהו

עובדת עליו

והוא מגיע.

וגם אם הוא לא מגיע

הוא משתפר.

זה הכלל אצלי.

אבל איך המורה שלי לאנגלית בכיתה ו אמרה?

לכל כלל יש יוצא מן הכלל.

והיוצא מן הכלל שלי?

שפגט.

 

גם לפני שהייתי רקדנית

אני זוכרת את עצמי טוב טוב

חולמת על השפגט

בעיקר על שפגט בנות

(רגל קדימה רגל אחורה)

השרירים מתוחים

הגב ישר

השפתיים מחייכות

כל הגוף מתגייס לעבודה

רגע אחד קצר

בו הגוף קרוב לגן עדן.

 

תמיד רציתי להיות שם.

אני זוכרת את עצמי בגיל 18

עובדת עם אפליקציה שמטרתה לשפר גמישות

עובדת יום יום

לפי סדר התרגילים

במשך חודשים ארוכים

ונחשו מה?

לא נפתח לי באינצ'.

אפילו לא סנטימטר אחד השתפר.

טוב

אולי אני מגזימה

בטוח שהיה איזשהו שינוי

אבל לא היה שפגט.

 

מנטלית זה שבר אותי.

אני עובדת קשה

למה כלום לא יוצא?!

זה לא הוגן!

בשלב מסוים זנחתי את חלום השפגט.

 

ואז התחלתי לרקוד.

הריקוד מילא לי ריקנות בלב

טיפל בדיכאון שלי יותר טוב מכל מה שהרופא רשם

החזיק אותי בידיים כשאני וארוסי לשעבר התפצלנו

(ולא בנסיבות חיוביות)

הריקוד היה אני

אני הייתי הריקוד

אבל

תמיד היה לי מכשול בדרך.

הגמישות שלי תמיד הייתה לוקה בחסר.

 

כל מקום בו רקדתי העביר שיעורי גמישות

לעיתים עבדנו על הגב והכתפיים

לעיתים על הרגליים

ובעוד שהרגשתי שינוי בגב

הרגלים לא התגמשו בכלל.

לא שפגט בנות

(רגל קדימה רגל אחורה)

ולא שפגט בנים

(פיסוק/רגליים לצדדים)

מה לא בסדר בי?!

ככה במשך כמעט שנתיים של ריקוד.

ואז

בפעם הראשונה

האלגוריתם של אינסטגרם עשה את עבודתו

ופרסם לי

סטודיו לגמישות ברמת גן.

 

"וואו"

חשבתי לעצמי

"המקום מדהים והמדריכה נראית מתוקה

אני חייבת לנסות"

וניסיתי.

הלכתי לשיעור ניסיון.

אלוהים ישמור.

השפגט שלי נפתח.

 

היא לימדה טכניקות שלא נגעתי בהן מעולם.

חשבתי שאני מומחית

חשבתי שאני יודעת מה אני עושה.

איזה מטומטמת הייתי.

לא הבנתי כלום מהחיים.

בשיעור אחד היא עשתה איתי יותר התקדמות

ממה שעשיתי לבד בשנה הראשונה שלי

או עם מדריכות בשנתיים של ריקוד.

מטורף!

אבל

זה היה שפגט בנים

(פיסוק/רגליים לצדדים)

גם הגב השתפר

הכתפיים נפתחו

אבל מה לעזאזל קורה עם שפגט הבנות שלי?!

(רגל קדימה רגל אחורה)

החלום מתרחק.

 

בשיעור אחד

של שפגט בנות

עם מדריכה אחרת

היא ראתה שאני תקועה.

היא חשבה לרגע

והציעה לי הצעה.

ניסיתי את מה שהיא הציעה.

מכאן אין דרך חזרה.

 

מטורף!

לפחות עשרה סנטימטרים למטה

בניסיון הראשון!

היא פתחה לי את הצ'אקרה

שינתה לי את כל דפוסי המחשבה

התחלתי ליישם את השיטה שלה

בחיים לא הייתי כל כך קרובה לשפגט בנות!

כשרגל שמאל קדימה השפגט כמעט ברצפה

רגל ימין קצת פחות טובה

אבל הרבה יותר טובה ממה שהיא הייתה מאז שהתחלתי לנסות

החלום מתחיל להיות ממשי.

 

למה אני מספרת לכם את זה?

ולמה בהקשרי חלומות?

כי בלילות האחרונים

אני חולמת על שפגט בנות

(רגל קדימה רגל אחורה)

אבל קורה פה משהו מוזר.

אני חולמת שאני מושיטה את רגל שמאל קדימה

יורדת לשפגט מושלם

אבל רגל ימין שמאחורה מתעוותת.

עיוות שאין בו היגיון.

גם אם אין את הגמישות הנדרשת

אני חולמת על נפילה מוזרה שלה הצידה

כאילו תת המודע שלי

לא מוכן לקבל את זה שאני יכולה.

גם כשאני עושה בימין התוצאה זהה

ימין קדימה ישרה

האגן על הרצפה

אבל שמאל נהרסת.

המוח לא רוצה להאמין שאני יכולה.

 

בחיים לא היו לי חלומות כאלו מוזרים.

אבל אתם יודעים מה?

זה רק נותן לי יותר חשק 

להוכיח לתת המודע הדפוק שלי

הנה

אני יכולה

שנים אני נאבקת

ואני אעשה את זה.

בעבודה נכונה 

בסבלנות הנדרשת

במשמעת עצמית.

אני מרגישה את זה.

אני אעשה שפגט בנות.

והוא קרוב מתמיד.

 

 

תזכורת לעצמי

את טובה יותר ממה שאת חושבת.

מה עושים כשהיא אומרת לא?

תלוי בסיטואציה.

בעולם הרגיל שבחוץ

כשהיא אומרת לא

עוצרים.

שם זה נגמר.

אבל מה קורה אצלנו

בעולם הבדס"מ?

 

בואו נוציא מהדיון הזה את העניין המיני

כדי שלא נחשוב שאני מקדשת אונס.

למען הסר ספק - אני לא.

אז לא נדבר על מין

אלא על דברים אחרים.

ונצלול אפילו עוד יותר עמוק.

 

מה קורה כשבראטית צריכה לעשות משהו ומסרבת?

 

זה כבר תלוי בצד השני שמולה.

לרוב זה מלווה בעונש.

קיבלתי עונשים פיזיים על סירוב

זה לא ממש היה רע בעיניי 

כי אני נהנית מהכאב.

גם עונשים מנטליים קיבלתי

השפלה כזו או אחרת

התעלמות

תמיד זה נגמר בתחינה ובשבועה

שלא אסרב שוב

וכמובן שביום למחרת כבר סירבתי :)

 

אבל יש עוד אפשרות.

והיום נדבר עליה כאן.

 

הוא ראה שאני מחוברת לצ'אט כאן.

לרוב הצ'אט סתם דלוק ברקע

כשאני עושה דברים אחרים.

הוא מיד שאל אותי

למה אני מחוברת ולא עונה לו.

התקשקשנו קצת

צחקנו קצת

ואז הוא דרש שאתנתק

אבקש את אישורו

ורק לאחר מכן אתחבר שוב.

סירבתי.

למה שאסכים?

מה הכיף בלהסכים?

הוא ראה את הסירוב שלי מול עיניו

ודרש שוב

שאבקש את רשותו.

"מה אכפת לך?"

הוא שואל

"זה כולה לצאת ולבקש"

הוא מבהיר.

הוא כנראה שכח שאני בראטית חחחחח

אז אני עונה לו שאני יודעת

אני פשוט לא רוצה.

התשובה שלו המיסה אותי.

 

"אני יודע שאת לא רוצה דובי קטן

תקריבי קצת

בשבילי"

 

מיד לאחר מכן ביקשתי רשות.

 

הוא נוגע לי בלב.

אני לא יודעת מה בדיוק הוא עושה

אבל הוא מרגש אותי

אני רוצה להקריב בשבילו.

זה היה פעוט

אבל זה שימח אותו.

הוא שמח ממני.

 

אילו רק הייתי מרגישה ראויה

לאושר שלו

הייתי דורשת אותו בלי לחשוב פעמיים.

אבל אני לא.

הוא לעולם לא ירצה אחת כמוני.

אף אחד לא ירצה מישהי כמוני.

ובצדק.

מי אני?

סתם.

אף אחת.

 

 

הוא לא יוצא לי מהראש...

אתה גבר או פחדן?

תגיד מה שיש לך לומר.

אני מתגרה בו.

חשבתי שאתה אריה אלפא

פתאום אתה עוצר את עצמך?

הזכר הדומיננטי לא מרסן את עצמו

תשאג!

אתה גבר או פחדן?!

 

הוא כועס.

"אני גבר!"

הוא צועק עליי.

 

ואז הוא שואג.

 

"אני רוצה לרדת על הברכיים מולך

לחבק את הבטן שלך

שתהיה מלאה בבריאה שיצרנו ביחד"

 

אני לא באמת יודעת איך להגיב לו על זה.

 

"תעמדי מולי בגב ישר

תתפסי בכתפיים הרחבות שלי

אני אנשק את הבטן שלך

אחוש בבעיטות

בתהליך קורה

בשילוב שלנו שיוצר חיים"

 

אלו לא דברים שאני יודעת לעכל.

הוא יודע שזה מבחינתי החלום

למסור את כל גופי לגבר אלפא

לתת לו באופן מודע

את השליטה בבריאות שלי

לנטרל את עצמי למשך תקופה כל כך ארוכה

כדי להפיץ את גן האלפא שלו.

זו הפנטזיה שלי.

להכריח את עצמי

להיות תלויה בו בכל מובן

חסרת יכולת להגן על עצמי

אז זה תפקידו.

להגן עליי ועל הצאצא שלו

שאני יוצרת בתוך תוכי.

אז למה כשהוא אומר את זה אני נרתעת כל כך?

 

כי אני לא ראויה לזה.

אני לא ראויה לו.

באמת חשבתי שנהיה רק חברים

גבר כמוהו

לא צריך אישה כמוני

בסך הכל נטל על כתפיו.

 

אבל...

כשהוא מדבר איתי

הטסטוסטרון שלו עולה

אני יכולה להרגיש את זה.

פיזית

כשאנחנו מדברים

הוא נהיה יותר גבר.

בהתחלה הוא עדין

אפילו רגוע

ומילה אחת לא נכונה 

או המחשבה הראשונה עליי מתחילה להתעבר

והוא שבוי בקסם.

קסם הבריאה.

 

הלוואי שהיה לי את הביטחון העצמי לדרוש אותו.

במקום זה 

אני פשוט מבטלת כל הזמן את המחשבות שלו.

"אתה מדמיין"

אני אומרת

"אתה מגזים"

אני מתעקשת

"אין לך מה לעשות עם אחת כמוני"

את זה אני הכי אוהבת.

כי זו בסך הכל האמת.

אם הייתי בחורה טובה

כל התיאורים שלו היו הגיוניים

כל הפנטזיות שלו היו מקובלות

התקוות שלו היו מעוררות גם בי תקווה.

 

אבל אני לא.

אני מקולקלת

הלב שלי מרוסק

מהסיבות הכי לא נכונות

והוא נכנס לחיי

בזמן הכי לא נכון

כך שבכל פעם שהוא מדבר איתי

ורוצה לדרוש אותי לעצמו

אני מבטלת את כל מחשבותיו.

"אין לך למה"

אני מתעקשת

"אני סתם אף אחת".

 

 

אבל אני חושבת רק עליו...

האחד בספטמבר במקום ממנו אני באה

הוא יום חג.

לסבתא שלי יש יום הולדת

אבל לא פחות חשוב

מעיפים את הילדים למסגרות

אחרי חודשיים של סבל.

אני קוראת לזה

חגיגת ה"עופו לי מהעיניים כי נשבר לי מכם"

ואין הורה שלא מרגיש כמוני.

אבל הבוקר?

ממש קשה לי לחגוג.

 

כל מהות החגיגה שלי

בכל השנים האחרונות

היא על זה שנפטרתי מהילדים

(האחים שלי)

אחרי חודשיים של גיהינום.

אבל השנה

מותר לי לומר דבר כזה?

אני לא חושבת שהרווחתי את הזכות.

אולי לא היה לי שקט

אבל היה לי רעש.

רעש של צחוק של ילדות קטנות

ריבים של בית מתפקד

הוא לקח לי את השלט

והיא מפריעה לי לאכול.

ריבים בריאים.

כל שנה אני חוגגת את זה שנפטרתי מהם

אבל היום

יש עוד שישה הורים שנפטרו מהילדים שלהם

והם ממש לא חוגגים כמוני.

כן

גם להם יהיה שקט מהילדים

אבל אין צהרון לבוא לקחת אותם משם.

לעזאזל

אין להם אפילו תקופת הסתגלות.

 

אני לא הייתי בגיהנום.

הייתי בגן עדן.

זכיתי להיות ליד האחים הקטנים שלי

זכיתי לשמוע אותם.

גם אם זה היה מעצבן בחודשיים האחרונים

מה עדיף?

לא לשמוע אותם בכלל?

המשפחות של השישה היו בגיהנום

השישה היו בגיהנום.

כל החטופים בגיהנום.

כולנו בגיהנום.

רק היום

חלק ממנו הפך טיפה יותר ממשי.

 

אני כועסת.

על עצמי

על הצבא שלי

על המדינה שלי

שכבר באוקטובר

הכניסו אותי לפרופורציות

והבהירו לי

שאסור לי לרחם על עצמי יותר.

אבל אני גם מודה למצב

שבאופן מעוות

הכניס אותי לפרופורציות.

אני לא חושבת שאזלזל בחופש הגדול שוב.

להפך.

אני אעריך אותו

אוקיר אותו

כי יש הורים

ויש אחים

שלא יזכו יותר לפרס שיש לי

בתור אחות גדולה

שהוא להרגיש

דמויות משמעותיות

שמסוגלות להגן על היקרים לנו.

 

 

תזכורת לעצמי

שום דבר לא מובן מאליו.

ממתי כושר הפך למילה גסה?

מתי הפסקנו להעריץ אנשים ששומרים על גופם

והתחלנו לבוז וללעוג להם?

איך הפכנו לתרבות שמקדשת בינוניות

עצלנות

גרגרנות

במקום להיות תרבות שמעריכה את המשמעת העצמית שנדרשת כדי לשמור על גוף חטוב ובריא?

תנו לי להסביר.

 

אני רווקה

וכרווקה יצאתי עם לא מעט אנשים.

אחד הדברים שאני מציינת לפני שאני פוגשת אדם חדש

זה את העובדה שאני בחיטוב.

תהליך של הורדת אחוזי שומן

תוך כדי שימור

(או אפילו עלייה קטנה)

של מסת שריר.

המטרה היא נראות יפה

ובריאות יציבה.

ממתי זה נהיה כזה טאבו?!

שואלים אותי כאלו שאלות

שפשוט גורמות לי להרגיש

כאילו השמירה על הגוף שלי

היא לא בסדר.

 

"אז את לא שותה אלכוהול?"

לא

אני בחיטוב.

זה לא מתאים לי.

"אולי תוותרי על אימון ונצא היום?"

לא.

אני בחיטוב.

אני לא מוותרת על אימונים בשביל להכיר אנשים זרים.

"מתאים לך לרדת על מגש פיצה?"

לא.

אני בחיטוב.

אני מחשבת את הארוחות שלי.

רוב השיחות האלו נגמרות באותו אופן.

"בטח ממש כיף איתך במסיבות"

או אפילו

"הוצאת לי את החשק להכיר אותך".

 

ואני תמיד חושבת לעצמי

וואו.

אני הבעיה?

אני ששומרת על הגוף

על הנראות ועל התחושה

אני זו שצריכה להרגיש לא בסדר?

ואחרי זה מתפלאים שוויתרתי על להכיר אנשים.

אין לי פנאי לבולשיט.

אין לי כוח למישהו שזורק זין.

אין לי סיבה להצדיק את עצמי בפני זרים.

ומה הכי אין לי?

אין לי סבלנות.

 

אין לי סבלנות להיקשר לאדם חדש

ורק להיות בחרדה שהוא יעזוב

כי אורך החיים שלי לא מתאים לו.

נכון

אני לא האישה שתוריד איתך צ'ייסרים

ואני ממש לא הבחורה לפיצה בשלוש בבוקר.

אבל אני בריאה

ואני אשאר בריאה לתקופה ארוכה.

ואם הכל יילך טוב

אני גם אהיה חטובה.

לא אתפשר על פחות מעצמי

ולא אתפשר על פחות מהשותף שלי לדרך.

 

ומה בינתיים?

בינתיים אני מיואשת.

אני לא רוצה להכיר אף אחד.

איבדתי אמונה בבני אדם.

 

 

אבל זה

סיפור לפעם אחרת...

אין דרך לתאר

את הסבל והכאב

את היגון

את הצער

של חולה בדיכאון פעיל.

אבל בכל זאת ננסה.

 

זה לפתוח עיניים בבוקר

ולכעוס על עצמך שזה קרה.

אין לך סיבה לפתוח עיניים

הרי שום דבר טוב לא מחכה לך.

זה לצאת מהמיטה

רק כי את חייבת

לכאוב את כל הגוף

כאבים עזים

בלי אף סיבה הגיונית.

 

זה פשוט לשנוא הכל.

לשנוא את כולם.

כולם שקרנים

כולם רמאים

כולם בוגדים.

אין על מי לסמוך.

אפילו לא על עצמך.

 

זה לחפש בנרות במי להאמין

אבל לא להצליח להאמין באיש

כי כפי שכבר ביססנו

כולם משקרים.

 

זה להבין שאת לא ראויה לכלום.

לא לחברים

לא לאהבה

לא להישגים

לא לתהילה

שום דבר לא מגיע לך

רק קור וחושך.

 

זה לכתוב פוסט אנונימי

כי אין אף אחד שאפשר לדבר איתו.

זה לשבת על הרצפה

ולבכות.

להקליד בעיניים רטובות.

לכעוס על עצמך שזה המצב.

זה לרצות לדפוק את הראש בקיר

להכאיב לעצמך

לצרוח

להשתולל

לתלוש שיערות

רק כדי שהכאב הנפשי יפחת.

 

זה לא ליהנות מכלום.

לא מאוכל

לא מסקס

לא מצחוק

הכל תפל

חסר טעם

הכל ריק וריקני

הבל הבלים

הכל הבל.

 

זה להאשים את עצמך

שאין לך שום סיבה להיות עצובה

ואת עדיין עצובה.

את מודעת לזה

הכל רע

הכל שחור

למרות שהכל אמור להיות בסדר.

יש לך הכל.

יש אנשים שאין להם כלום.

אסור לך להתלונן.

 

אז למה בכל זאת זה קורה דווקא לי?

 

 

תזכורת לעצמי 

שום דבר כבר לא יציל אותך.

מעולם לא בכיתי בעבודה

לא משנה כמה היה גרוע

תמיד ריסנתי את עצמי.

זה מה שעושה אותי טובה מכל היתר.

הפאסון.

קור הרוח.

סנטר מורם

שכמות מגולגלות אחורה

גב מורם

וחיוך.

גם כשהכל קורס.

 

אבל יש ימים כמו היום.

תקופה שמצטברת.

אחרי שלא ישנתי לילה שלם מאז קום המדינה

הגוף תשוש מאימונים אבל לא יפסיק לעולם

נראה שכולם סביבך מטומטמים

ועכשיו

דווקא עכשיו

טעויות של אנשים אחרים באות אלייך.

 

זו הייתה טעות מתגלגלת.

מישהו טעה

מה שגרם למישהי אחרת לטעות

מה שגרם גם לי לטעות.

אז מי אשם?

אני.

מי עוד יכול להיות אשם?

 

כבר כל כך הרבה זמן אני אומרת

כששואלים אותי מה תפקידי בחברה

אני עונה כמעט בלי למצמץ

"תפקידי להיות יצירתית"

זה נשמע קלישאתי

אבל זה בדיוק מה שאני עושה.

מתקנת תקלות

פותרת בעיות

מוציאה מהבוץ

שוב

ושוב

ושוב.

 

אז גם היום יש בוץ.

אבל הפעם

בשונה מפעמים אחרות

גם לי יש חלק באשמה.

מה החלק שלי?

פשוט.

שלא ידעתי.

למה לא ידעתי?

פשוט.

כי לא הודיעו לי.

למה לא הודיעו לי?

זה הכי פשוט.

כי לא לוקחים אותי ברצינות.

מסתכלים עליי כמו מה שאמרתי מקודם

גורם לפתרון בעיות.

בתכלס?

אני פלסטר.

מי מתייחס ברצינות לפלסטר?

מי מתייעץ עם פלסטר לפני דברים קריטיים?

מי חושב שפלסטר צריך בכלל לדעת?

זה כל מה שאני כאן.

פלסטר.

 

מעולם לא בכיתי בעבודה.

וזה לעולם לא יקרה.

גם היום אני לא בוכה.

עדיין יש בי את הפאסון.

אני עדיין יותר טובה מהיתר.

הסנטר למעלה

השכמות מגולגלות לאחור

הגב מורם

רק החיוך לא שרד את הקרב.

נו מילא.

זה לא שמישהו האמין לו.

 

 

אני כל כך עייפה.