קאבוי

לפני חמש שנים, משהו בי התחיל להתעורר. זה לא היה רגע של הארה, לא פרץ של אושר – להפך. זה היה כאילו הגוף שלי החליט שהוא נלחם בי, כאילו משהו שאני לא שולט בו השתלט עליי.

התחלתי לכעוס. כעס שלא היה שם קודם. כעס על שטויות, על כלום ושום דבר. על מזלג שלא היה במקום, על דלת שנטרקה חזק מדי. הכל היה סיבה להתעצבן, ואני לא הבנתי למה. בו זמנית, גם השינה שלי הלכה והתרחקה ממני. לילה אחרי לילה, הייתי קם פתאום בלי סיבה, מתהלך קצת בבית וחוזר לישון. בהתחלה חשבתי שזה סתם. אבל ככל שהזמן עבר, זה הפך להרגל. אחר כך זה כבר הפך לסיוטים.

בהתחלה לא הבנתי מה אני חולם. זה היה מטושטש, תחושה מעורפלת של פחד וחנק. אבל ככל שהשנים עברו, התמונה התחדדה. דמויות הופיעו שם. תמונות מהעבר. אותן תמונות, אותו סיוט, אותה תקופה. צוק איתן.

ניסיתי להתכחש לזה. אמרתי לעצמי שזה כלום, שזה עובר, שזה רק חלום. אבל זה לא עבר. כל לילה זה היה שם, מחכה לי. התחלתי להתרחק מאנשים, לוותר על מפגשים, על יציאות. עד שהבנתי שאין לי ברירה – אני חייב להתמודד עם זה.

לצאת מהארון של עצמי

בהתחלה ניסיתי לשמור את זה בפנים. פחדתי שיידעו, פחדתי להודות שמשהו בי לא עובד כמו שצריך. התביישתי. זה הרי לא משהו שגבר אמור להרגיש, נכון? אבל כשאתה לא מצליח לישון, כשכל דבר קטן גורם לך להתפוצץ, כשאתה מתנתק מהעולם בלי לשים לב – בסוף אתה מבין שאין לך ברירה.

אז פניתי לעורך דין, הגשתי בקשה למשרד הביטחון. זה היה תהליך מייאש, מתסכל, מלא בטפסים, המתנות, ועדות. הייתי צריך להביא עדויות. זה אומר להרים טלפון לחברים מהמילואים ולבקש מהם לספר על מה שקרה שם. זה הרגיש כמו קריעה, כמו חשיפה לא רצויה. זה לקח זמן, הרבה זמן, אבל בסוף זה קרה.

קיבלתי הכרה זמנית. זה אומר שהתחלתי לקבל טיפולים – פסיכולוגיים, תרופתיים. זה היה רק חצי צעד, אבל זה היה משהו.

ואז הגיע הרגע לספר למשפחה. זה לא היה רגע הרואי. זה לא היה שיחה רגועה מסביב לשולחן. זה יצא באמצע ריב, מתוך עצבים, מתוך כעס. לא ידעתי איך להסביר להם מה עובר עליי, והם לא ידעו איך להכיל אותי. עד היום הם לא יודעים איך. ואני? אני בעצמי לא יודע איך להכיל את עצמי.

השביעי לאוקטובר – היום שבו הזמן קפא

ואז, באוקטובר האחרון, הגיע מבצע חרבות ברזל. ה-5 לאוקטובר – קיבלתי הודעה שאני משוחרר מהמילואים. יומיים אחר כך, בוקר יום שבת, העולם מתהפך.

הייתי לבד. בלי מקלט, בלי מקום מוגן, בלי תחושת ביטחון. כשהאזעקות התחילו, זה כבר לא היה רק פחד רגיל. זה היה משהו אחר. הייתי בטוח שאני שם, בתוך עזה. הלב דפק בטירוף, הגוף נשטף זיעה, ורעדתי בלי שליטה.

מצאתי את עצמי דופק לשכנים על הדלת, מבקש להיכנס. הייתי בפאניקה מוחלטת, מבולבל, לא שולט על הגוף שלי. אני זוכר שהשתנתי על עצמי מרוב פחד. זה היה רגע של שבר מוחלט.

בסוף תפסתי את הכלבים שלי, נכנסתי לרכב, ונסעתי כמו מטורף. 180 קמ”ש אולי. הכל היה מטושטש. הגעתי לאבא שלי, דחפתי את עצמי למקלט, ולא הצלחתי להירגע. בתוך הראש שלי, חמאס היה כבר כאן, מקיף אותנו, מנסה להיכנס. ניסיתי להזיז רהיטים, לחסום כניסות. רק אחרי שעות ארוכות הצלחתי לנשום שוב.

ואז הגיע השלב הבא של הטירוף – קיבלתי הודעה קצין שלי. הוא לא ידע שאני כבר לא בסד”כ. לרגע אחד, הרגשתי שזהו, אני חוזר. אני חייב לחזור. אבל ידעתי את האמת – אני לא יכול. לא כי אני לא רוצה. כי אני לא מסוגל. אני מסוכן לעצמי ולחברים שלי. ואם אני שם – אני לא מישהו שאפשר לסמוך עליו.

הכאב שלא עובר

אני גאה בשירות שלי בצוק איתן. אני גאה בכך שקמתי להגן על המדינה שלי. ואם הייתי יכול – הייתי עושה את זה שוב ושוב. אבל המציאות היא שאני לא יכול.

וזה אוכל אותי.

כשאמרתי לחברים מהמילואים שאני לא מגיע, הרגשתי שאני בוגד בהם. שהשארתי אותם שם לבד. עד היום זה לא מרפה ממני. ניסיתי לחפר על זה. עשיתי התנדבויות, אספתי תרומות, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרגיש שאני עדיין תורם. אבל זה לא מספיק. שום דבר לא מספיק.

אני לא יודע אם אי פעם אסלח לעצמי. אני לא יודע אם החברים שלי יסלחו לי. אני לא יודע אם הזמן ירפא את זה. אבל דבר אחד אני כן יודע – אני לא לבד.

היום – חיים עם הפוסט-טראומה

אז למי ששואל, היום אני מוכר, משרד הביטחון הכיר בי כפוסט-טראומטי. אני בתהליך שיקום, פסיכולוגי ורפואי. אני הולך לטיפולים, לחוגים, עושה מה שאני יכול כדי לטפל בעצמי.

אבל זה תמיד שם.

זה לא ייעלם, זה לא ייגמר, ואני יודע שעכשיו – בעקבות כל מה שקרה במדינה – יש עוד רבים שמצטרפים למעגל הזה. ואני יודע כמה זה קשה.

אז אם יש משהו אחד שאני רוצה לומר לכם, זה אל תשמרו בבטן. אל תתנו לזה לחנוק אתכם. תדברו. ואם אתם רוצים עזרה – אני כאן. אני לא צריך לשמוע את הפרטים אם אתם לא רוצים לספר, אבל אם אתם צריכים מישהו שיבין, מישהו שיקשיב – אני כאן.

ובבקשה – אל תשפטו אותי.

אל תשאלו אותי מה בדיוק קרה שם, אני לא רוצה להיכנס לזה. לא עכשיו, אולי לא אף פעם. אני רושם את הפוסט הזה קודם כל בשבילי. זה חלק מהמסע שלי, חלק מיציאה מהארון של הפוסט-טראומה שלי.

אני לא כותב את זה בשביל שיחפרו לי, אני לא כותב את זה כדי להסביר מה היה שם.

אני כותב את זה כי אני רוצה שזה יהיה כתוב. כי אני רוצה שאנשים יבינו. כי אני רוצה שיום אחד, אולי, אני אוכל לסלוח לעצמי.