המסע שלי

אהובתי,

הנה אני פונה אלייך בעוד מכתב, אם בכלל אפשר לקרוא לזה מכתב, הרי לא בטוח שהוא יגיע אי פעם ליעדו, לא בטוח שאי פעם תקראי את המילים האלה.

את יודעת מה, כמה שאת חסרה לי בחיים כרגע, כמה שחסרה לי אהבה, אינטימיות וקשר חזק, אני לא מחפש את זה כרגע.

קחי את הנשיקות, קחי את הנגיעות, קחי את החגיגות אירועים מיוחדים, קחי את הפעם הראשונה שתאכלי אצלי ארוחת שבת, קחי את הרגעים הגדולים האלה שיגרמו להחסיר פעימה, קחי הכל!

אבל תשאירי את הדברים הקטנים, את יודעת, זה מה שאני מחפש כרגע, אני לא מחפש נשיקות חושניות רטובות וארוכות, אני מחפש נשיקה של לא-ראיתי-אותך-מהבוקר קטנה כזאת חמודה ועל הלחי.

קחי את ההתעלסויות המטורפות בלילות חמימים, תשאירי את הרגע שאת שוכבת הראש שלך על הירך שלי ואני מלטף לך את השיער.

קחי את הריקוד סלואו באיזה אירוע של מישהו, ותשאירי את ההרגשה של להתעורר בבוקר לצליל שיר ששמנו כשעון מעורר כשאת לוחשת לי חלק ממילות השיר בבוקר.

קחי את הרגעים שאת מתגנדרת ונראית כמו מישהי שמלאך נישק אותה ותשאירי את המראה שלך בבוקר ישנה, כשהשיער מחסה חלק מהפנים שלך.

קחי את העירום ותשאירי את המראה שלך לבושה באיזה בגד שגנבת לי מהארון.

קחי חופשות קטנות בצימר יקר בצפון שהכל נראה מינימום מושלם, שהטבע מלבלב מסביב ותשאירי טיול שבת אחרי ארוחה כבדה, כשהולכים בעצלות באיזה קיבוץ ואיזה כלב מקרקר סביבנו.

אהובתי את לא דמות ברורה, את אפילו לא צללית עכשיו, אני לא רואה אותך באופק אבל אני יודע שאני מחכה, אני מחכה שתתגלי לפניי כבר, שתתני לי רמז על מי את...

את חסרה לי אהובתי, ואולי דווקא עכשיו כשאהבה פורחת ומלבלבת סביבי, אני מרגיש בחסרונך עוד יותר, ואני לא מחפש את הרגעים הגדולים את הדברים שאתה מספר עליהם לכולם. אני אסתפק גם בדברים הקטנים, גם בלהחזיק לך את היד...

אהובתי, תבואי כבר...

עוד ברכת יום הולדת מבית היוצר שלי, השמות כמובן בדויים

היא פתחה את העיניים וגילתה שאור שמש חמים ממלא את החדר, היא העיפה מבט לעבר השעון וראתה שעוד חמש דקות השעה שהיא תכננה לקום, חיוך דק עלה על שפתיה והיא חשבה לעצמה "איזה כיף זה יקיצה טבעית" היא כיבתה את השעון המעורר והסתובבה במיטה בעודהמושכת את השמיכה, כך שהיא מכורבלת טוב טוב בשמיכה, היא התפנקה ערה במיטה כמה דקות עד שנשמעה דפיקה עדינה בדלת, אמא שלה באה לבדוק שהיא ערה היא לא דופקת חזק כדי להעיר אותה בעדינות."אני ערה אמא..." היא אמרה לאוויר, הדלת נפתחה ואמה נכנסה לחדר עם חיוך גדול ובלוני הליום, "מזל טוב! חמודה שלי..." היא אמרה בחגיגיות.לורי התיישבה במיטה נעזרת בכריות כמשענת לגב היא לא יכלה לעצור את החיוך הגדול שהתפשט על פניה, לורי הושיטה את ידיה לחיבוק בשובבות וקיבלה חיבוק גדול מאמא לרגל המאורע. אמא שלה התיישבה על קצה המיטה והן קשקשו קצת, עד שלורי קמה והתארגנה.היא יצאה מהבית שלה עדיין מחייכת, וגילתה שמזג האוויר נפלא בחוץ והחליטה תוך כדי לעשות את הדרך לעבודה ברגל, היום יפה ויש לה זמן. היא התחילה ללכת ושלפה את הטלפון כדי להתעדכן בכל ההודעות שמאז חצות בדיוק לא הפסיקו להגיע, היו שם הודעות פשוטות וכמעט אוטומטיותמכמה חברים שהקשר איתם לא היה יומיומי, והודעות מושקעות מחברים קרובים. אפילו הבוס שלה, שלעיתים הייתה מרגישה שיש לו רק צד זועף, אפילו הוא שלח לה הודעה שהצליחה לעשות לה טוב על הלב.היא הגיעה לצומת ובפניה ניצבו 2 דרכים, האחת יותר מהירה לעבודה אבל משעממת, השנייה יותר ארוכה אבל עוברת דרך יריד הסתיו שהיה בתקופה זו בשנה בשיאו. היא הסתכלה על השעון וחישבה זמנים וגילתה שיש לה זמן ומקסימום אם היא תאחר, היא תעשה "פרצוף יום-הולדת" לבוס שלה והכל יסתדר, היא פנתה לכיוון היריד מרוצה מהחלטתה וכמעט הלכה בדילוגים.לורי תמיד אהבה את יריד הסתיו, ולא רק בגלל שהתחלת הקמתו סימן את התאריך ואת העובדה שיום ההולדת שלה הולך ומתקרב (בינה לבין עצמה זה גם היה אישור להתחיל להציק לאנשים ולהזכיר להם את התאריך), היא אהבה את היריד גם בזכות הקולות, המראות והאנשים שראתה, לרוב היא לא הייתה משתתפת בדוכנים או הגרלות ויותר נהנית מהאווירה בדרכה לעבודה. היריד התגלה כמוצלח במיוחד השנה, היה שם את הדוכן עם הכלבים שתמיד הצחיקו אותה, היה שם את הקוסם המוזר, היו גלגלי ענק וקרוסלות סוסים ואפילו היה את הדוכן שהנער שמפעיל אותו תמיד מפלרטט איתה.היה דוכן אחד שתפס את עינה במיוחד השנה, זה היה דוכן פשוט, אפשר היה לתאר אותו בקלות כ4 מוטות, יריעות וגג, בתוך הדוכן יש שולחן וכיסאות מ2 צדדיו, היא החליטה לחרוג ממנהגה, התעלמה מהזמן ונכנסה פנימה, היא התיישבה בחיוך (אותו חיוך עוד מהבית) ואמרה "בוקר טוב".האיש בצד השני היה מבוגר, לא זקן, פשוט מבוגר, היא אף פעם לא הצטיינה בהערכת גילאים אז פשוט סיכמה עם עצמה שהאדם בערך בגיל של אביה. הוא הסתכל עליה בעיניים רכות שגורמות להרגשה כאילו הוא רואה הרבה יותר מאחרים.הייתה שתיקה, ובדיוק לפני שזה הפך לשתיקה מביכה הוא אמר "בוקר טוב לורי, ומזל טוב"היא לא הצליחה להסתיר את הפתעתה, הלסת שלה נפערה ועיניה נצצו והיא הצליחה להשיב בגמגום "וואו, אתה טוב".הוא מצמץ בצורה שהצליחה להרגיע אותה ואמר "אני לא כזה טוב" הוא עשה הפסקה קלה ואמר "לפחות לא טוב כמוך" שוב הוא הצליח לתפוס אותה לא מוכנה, היא אמרה "למה אתה מתכוון?"הוא חייך חיוך קטן ואמר "לורי את בן אדם טוב, פשוט בן אדם טוב מאחרים, ולמה אני מתכוון? את בן אדם נחמד, את מאירה פנים לאנשים סביבך, כשאת שמחה אנשים סביבך שמחים בזכותך, ואני צופה לך גדולות בעתיד וללא קשר לכישורים שיש לך או אין לך או לידע שיש לך או שתרכשי בעתיד, אני צופה לך גדולות כי את באמת ובתמים בן אדם טוב, אולי את לא מבינה את זה בעצמך אבל מרגישים את זה ברגע שנכנסת" הוא הניח ידיים על השולחן ושילב אצבעות נותן לה זמן להגיב.היה לה קשה להגיב לדברים שנאמרו אז אמרה במקום זאת "אתה יכול לחזות עתידות?"הוא גיחך קלות, לא בצורה מתנשאת אלא זה באמת גרם לו לצחוק "לא, אני לא, אני פשוט שם לב.""מה זאת אומרת" לורי החלה להתבלבל "ידעת את השם שלי וידעת שיש לי יום הולדת""זה היה קל" הוא הסביר "הנער הפלרטטן בביתן ממול קורא לך כשאת עוברת כמעט כל יומיים, והיה לך חיוך מרוח על הפרצוף כשנכנסת אז אמרתי מזל טוב בלי לדעת למה, וכשהתיישבת הנחתי שזה יום ההולדת שלך לפי הריח הדק של בלונים מהידיים שלך" לורי הריחה את ידיה ונוכחה לדעת שהוא צודק, "ועכשיו כנראה שהמחשבה הזאת תציק לך אז קחי לך מגבון" והוא שלף משום מקום מגבון, לורי צחקה קלות לקחה את המגבון שפשפה קצת את ידיה והרגישה איך שמץ המתח התפוגג והיא הרגישה בנוח לידו."ידעתי שאת בן אדם טוב גם בגלל התבוננות פשוטה" הוא המשיך "נכנסת לפה והתיישבת, רוב האנשים נכנסים ואומרים משהו כמו 'ומה אתה עושה' הם רק מחפשים הנאה פשוטה כאילו אני פה רק כדי לשרת אותם אני לא אוהב את זה כל-כך הם פשוט נכנסים כדי לקבל בידור, אני בדרך כלל שם לב לחולשות קטנות אצלם ונטפל לזה, אני אוהב כשהם בורחים." הוא  חייך וקרץ.לורי לא הספיקה להגיב והוא המשיך "בואי נחזור אלייך כי אחרי הכול את כלת השמחה והאנשים ההם לא באמת שווים אזכור" הוא סידר לרגע את מחשבותיו ואמר "אני רוצה לאחל לך כמה דברים, אני מאחל לך שתישארי עצמך כי זה הכי חשוב בעולם, את בן אדם מדהים ואם את משתנה תדאגי שאת נשארת עצמך תדאגי לא להשתנות בשביל אחרים או כדי לרצות אנשים, זה בסדר להשתנות במהלך החיים כי אנשים מטבעם משתנים ומתבגרים, את עוד צעירה ובמהלך כל השינויים שעוד יעברו עלייך אני מקווה שתמיד תרגישי שאת עצמך.""אני מאחל לך מזל טוב, אבל באמת מזל טוב, אנחנו לפעמים אומרים את הביטוי הזה כל-כך הרבה שהוא איבד משמעות אז אני דואג לומר את זה ולהתכוון שיהיה לך מזל ושיהיה טוב, שתרגישי שדברים מסתדרים לך בחיים אחד אחרי השני, פשוט מזל.""אני מאחל לך שתביני כמה את משפיעה על אנשים סביבך ותדעי לנצל את זה לא במובן נצלני אלא שתשתמשי בזה לטובת הכלל, תשתמשי בזה כדי להרים את הצוות שלך בעבודה לדוגמא ושלא תחשבי לרגע שאת לא יכולה לעשות את זה.""לורי," היא הרגישה בקולו נימת סיכום "החיים,העולם ובמיוחד העבודה שלך תציב בפנייך קשיים, בואי נהיה רציניים, וכנראה שעוד תהיי עצובה בחייך, אז בשביל הרגעים האלה אני רוצה להביא לך מתנה," הוא רכן למטה והוציא אבן קטנה, הוא שיחק בה בידו בזמן שהמשיך "אני רוצה שהאבן הזאת תמיד תזכיר לך מי את, תמיד תזכיר לך איזה בן אדם מיוחד את, תזכיר לך איך חיוך אחד יכול להשפיע, תזכיר לך שלא משנה מה יקרה, בפנים את עצמך, בפנים את באמת בן אדם טוב ואת בן אדם מדהים באמת, אני רוצה שכל פעם שתסתכלי על האבן הזאת תזכרי את זה" הוא הושיט את ידו קדימה ולורי באינסטינקט פשטה ידה מתחת לידו, הוא שחרר את האבן והיא נפלה לידה של לורי, היא הסתכלה על האבן, היא הייתה בגודל בינוני חלקה כמו חלוק נחל ונראה כאילו בתוכה יש ערפל, היא קפצה את ידה סביב האבן וכבר הרגישה יותר טוב, אם זה בכלל אפשרי.היא אמרה בחיוך "אני תוהה עם כל אחד שמשלם לך יוצא עם מזכרת כזאת יפה ומשמעותית"הוא ענה בפשטות "לא ולא" והסביר "לא, רוב האנשים לא יוצאים עם מזכרת מפה. ולא את לא משלמת לי"לורי החלה למחות בתוקף "מה? אין מצב, אתה לא יושב פה בשביל הכיף שלך, אם מאנשים אחרים אתה לוקח כסף אתה תיקח גם ממני, אני לא שונה."האיש שוב מצמץ ברוגע ואמר "את כן שונה""אוף אז תיתן לי להביא לך משהו בתמורה" היא אמרה בתחנון קל ואז עלתה על רעיון "שתית כבר קפה היום? אני מזמינה לך""זה יהיה נחמד" הוא אמר בהנהון."יופי" לורי זינקה מהכיסא מתכננת מסע מהיר לבית הקפה הקרוב, היא הרגישה קצת שניצחה אותו במשחק שלו כי היא לא שותה קפה, היא סתם תקנה 2 כוסות העיקר לגמול לו על מה שהוא עשה.היא הסתובבה בחיוך מנצח ויצאה מהביתן, אבל כעבור שנייה אחת הסתובבה ואמרה "רגע איך אתה שותה..." המילים שלה נעתקו מפיה פתאום.איפה שהיה דוכן פשוט, דוכן שאפשר היה לתאר אותו בקלות כ4 מוטות יריעות וגג, היה עכשיו כלום, רק אדמה בין 2 דוכנים אחרים, היא חששה לרגע שחלמה את הכול אבל האבן הלבנה ביד שלה, הוכיחה אחרת.לורי חייכה והמשיכה ללכת.

לרוב אני כותב קודם בוורד או מעבד תמלילים לפני שאני מפרסם, מנסה לערוך ולבדוק שהכל בסדר,

הפעם לא.

אני רוצה להקיא את מחשבותיי אני רוצה להתעצבן באמת, אני לעולם לא מתעצבן או מראה שאני מתעצבן מעניין למה זה...

את יצאת מניאקית, שבוע! שבוע לא חזרת אליי! מה עשיתי לך?? בקושי דיברנו, אפילו אני לא הייתי מצליח להרוס את זה!

מה עשיתי? מה? לא מגיע לי אפילו "תשמע זה לא מתאים לי" או "אתה אחלה בחור אבל..." או אפילו "באילת פגשתי... עם זין גדול!"

סראבק איתך! אין לך טיפת הגינות לומר לי.

ועשיתי הכל! שלחתי סמס קשואלי "היי" שלחתי סמס מתוכחם, התקשרתי, הכל!!

למה אני? למה זה שוב קורה לי למה...

כמה פעמים עוד אמצא את עצמי פורץ בבכי ברכבת, אמא של הרכבת הזאת, מה יש לה שאני תמיד פורץ בבכי דווקא ברכבת?

אני מנסה לעצור את ההדרדרות של המחשבות שלי, כי אני מאמין שלעולם לא יגיע לך טוב אם המחשבות שלך יהיו שליליות.

אז כמו תמיד אני מאשר לעצמי ערב אחד להתדרדר לרע וממחר אני משנה פאזה. לפחות רוצה לשנות.

רציתי אותך ממש! את היחידה שאני מכיר באזור הקרוב שלי, שנשמעת אחלה בחורה, שטיפטיפה התעניינה בי, אז למה???

אוף!!!

הקאתי קצת מחשבות, אבל לא מספיק, משהו בי עצור, ולשם שינוי הכתיבה לא שחררה.

אוף, אני עובר לחפש מזור במקום אחר...

האמת שהמון זמן לא כתבתי, במיוחד הגיגים כאלה פשוטים על מה אני חושב על החיים.

אז את הופעת לי בחיים די במפתיע וסתם ככה משום מקום, אבל זה מעניין מה שקורה פה האמת, מעניין מאוד, אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה, וזה אולי לא תקין אבל,

אני לא מפסיק לחשוב עלייך, בערך, נראה לי.

לא יודע, כשסיימתי את הטסט חשבתי עלייך, כשהיה לי קצת זמן לבד חשבתי עלייך את מסתובבת לי הרבה במחשבות, ולצערי לא פגשתי אותך אפילו, אוף את מעצבנת, לא היית יכולה ללכת לאילת יום אחד מאוחר יותר, אבל זה בסדר, אם אני אנהל את זה נכון ולא אציק לך יותר מדי אז כנראה שאפגוש אותך.

אין לי מושג מי את ומה את, איך את ולמה את, אבל אני רוצה לגלות, אני רוצה לשבת מולך ולגלות, אני רוצה לדבר איתך...

לא יודע המחשבות שלי קצת בורחות לכיוונים רבים, ידידה ממש טובה שנמצאת ממש באזור שלי ואני רוצה לפגוש אותה אבל אני קורס לאיטי מעייפות ובנוסף היא לא בדיוק מחזירה הודעות, מצד שני, מי כמוני יודע איך זה להיות חילוני בסביבה דתיה.

קשרים שמתפוררים אל מול אחרים שמתחזקים בצורה מפתיעה.

לא יודע, המחשבות שלי בורחות, חומקות לי מבין האצבעות שמקישות על המקלדת יוצאות מהחלון ומתעופפות לכיוונים שונים, עכשיו כשאני כותב פתאום מלא מחשבות עפות לכיוון אילת, ואני תוהה לעצמי איך אני נראה לך, איך את לוקחת אותי בחייך.

האם אני נראה לך כסיכוי, האם את באמת סקרנית לדעת מי אני לפחות כמו שאני סקרן לדעת מי את לעזאזל?

הייתי מאוד ביישן כשדיברנו בטלפון אני מודה, זה לא כל-כך טבעי לי אולי עם בנות שמוצאות חן בעיני אז כן, וחוץ מזה דיברנו בטלפון כשהספר שלנו שידך אותנו! אז האמת שזה די הגיוני.

אוף איתך את מעצבנת, את באילת ואני מת לשלוח הודעות לראות מה קורה איתך, להזכיר לך שאני קיים מצד אחד אבל לא ללחוץ עלייך מצד שני.

כנראה המחשבות שלי לא הכי פורות היום, אני לא בדיוק פואטי משהו. אבל סתם היה לי נחמד לכתוב...

אז כתבתי ברכה לידידה ומשום מה החלטתי לפרסם אותה פה, שפטו אותי...

ישנם אנשים שמיד כשאתה פוגש אותם אתה יודע שיש בהם משהו שונה, שאתה והם תתחברו בקלות, שהדיבור איתם יהיה ברמה אחרת, ושהם פשוט אנשים איכותיים יותר.

אפשר לומר שמהשיחה הראשונה שהייתה לנו כשחזרתי מהקצונה (נראה לי על תוכנה) קלטתי שאת שונה, ואת התעקשת להוכיח לי את זה באמירת "בן אנוש" ושאר ביטויי שני למיניהם. אמרתי לך את זה כבר ואני מתעקש לומר זאת שוב, את אדם מיוחד מאוד ולעיתים דווקא האנשים המיוחדים טובעים בים אנשים רגילים ואפילו גרועים, בפעמים האלה האנשים המיוחדים מפחדים להיעלם להפוך לרגילים או סתם שלא ישמעו אותם, אז אני לא יודע מה המצב איתך באמת ואם את מפחדת מזה או לא. אבל אני כן יכול להגיד דבר אחד, אם יש לי רשימה של אנשים מיוחדים, אותם אנשים שאני רוצה לשמור איתם על קשר לאורך זמן, אותם אנשים שהייתי רוצה לבלות איתם יותר, אנשים שוואלה אין לי בעיה לשקוע איתם לשיחה ארוכה, אז אם הייתה לי רשימה כזאת היית נכנסת אליה.

שני, אני חייב לומר שאני שמח שאת בסביבה, יותר נכון שעברתי לסביבה שלך, כיף לי לדבר איתך ממש, ואני מקווה שייצא לנו להמשיך, את עוזרת לי המון גם מבלי שתדעי את זה בכלל, אני ממש מעריך אותך על ההתמודדות שלך בצוות והכל, כי למרות שזה קצת מוריד אותך, רוחך לא נופלת וזה הדבר הכי חשוב. אני מקנא בך ממש על החברות החזקה בין מיתר שינט לבינך, ואני מקווה שתשמרו את החברות הזאת ורק תעצימו אותה.

טוב חפרתי מספיק וזאת אמורה להיות ברכת יומהולדת, אני משער שבטח יהיה לך משהו שנון ונכון להגיד על הברכה "עד 120" אז אני פשוט אאחל לך שתחיי על לגיל שתרצי לחיות, שתצליחי להגשים את כל הדברים שתרצי, שתזכי לחיות את כל החלומות המעורפלים האלה שיש לכולנו על ההמשך, בעל מדהים, משפחה חזקה וילדים טובים.

אני מאחל מזל טוב, אבל לא כצירוף מילים שאיבד כבר מהמשמעות שלו, אלא כמו שאני מרבה להגיד, שיהיה לך באמת באמת מזל טוב, שתגיעי לתחנות והאוטובוס מיד יגיע, שכל דלת שתרצי לפתוח יחזיקו לך פתוחה ולא תיאלצי להוציא את הכרטיס, שלעולם לא תסתכלי במקרר ותראי שאין חלב ושתמיד יהיו מים חמים בברז המתאים.

מה עוד אני יכול לאחל, אני יכול להגיד את השרשרת המוכרת בריאות, כושר יושר ואושר, אבל השאלה כמה אני מתכוון לזה, אז ב"בריאות" אאחל לך שלא תדפקי את האצבע הקטנה בבוקר, כי זה מה שחשוב, ב"כושר" אני אאחל לך להצליח בהישגים שהצבת לעצמך כי לכולנו יש "ממחר דיאטה" פרטי משלנו, ב"יושר" אני אאחל לך שלא תצטרכי אי פעם לשקר,

ו"באושר"? אוו האושר, אני אאחל לך אינספור דקות של צחוקים, אינספור אנחות רוגע ונחת בזרועות של אהוב, אני אאחל לך כמו שאת אומרת פיות ופרפרים...

כבר אמרתי שאת בן אדם מיוחד ושהייתי רוצה לשמור איתך על קשר אבל אומר זאת שוב כי פשוט בא לי.

ואני מרגיש צורך לחדד, אני אולי נשמע כמו פיות ופרפרים אבל השתדלתי להתכוון לכל ברכה שיצא מפי או מאצבעות מקלדתי, אז בקיצור,

מלא מלא מזל טוב!!

אני צריך לכתוב על זה, הגיע הזמן, האמת שמשום מה מאז שפגשתי אותה והבנתי שיש סיכוי לא כתבתי כלום, זה די דפוק שדווקא בשעות צער ועצב אני מוצא פנאי לכתוב ומוצא על מה לכתוב ודווקא כשמתחיל משהו חיובי אני לא כותב, טוב, זה הגיוני בעצם, אני כל-כך ניסיתי לקחת דברים לאט שניסיתי לא להגזים גם במחשבה עלייך, ניסיתי לא להפליג בדמיונות על דייטים שאני רוצה לעשות לך, על חוויות שאני רוצה שנחווה ביחד. אז גם לא רציתי לכתוב, לא רציתי לתאר אותך על דף כדי לא להגזים, לא רציתי להביע כלפי חוץ כמה אני תולה בך תקוות, כמה הרגשתי שאם לא את, אז כנראה שלא בכלל.

מצטער שאני כזה, אבל זיבי, את כנראה לא תקראי את זה לעולם במילא, אז אני יכול להגיד שאני מאוכזב טילים, אבל אני מניח שאת יודעת כי מי לא היה מאוכזב שהוא פספס הזדמנות איתך, אני חייב להודות שאת אפילו לא מבינה כמה בהתחלה לא האמנתי שתעפעפי לעברי, כי אני לא באמת מאמין בליגות, בקטע של היא מעל לליגה שלי וכל השיט הזה, אבל בואי נודה על האמת, את מדהימה! היופי שלך עוצר נשימה ומהפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי ככה, לא האמנתי ששנתיים אחרי אעיז בכלל לברר אם יש לי סיכוי ואשמע שכן, אז שמעתי ודיברנו, פלרטטנו, והרגשתי מעולה, באמת, הרגשתי שוואלה יש סיכוי, הרגשתי שאנחנו מצליחים לדבר, ירדת עליי המון בקטע שהדאיג אותי, ברור, ככה התחלתי איתך, את ירדת עליי אני ירדתי עלייך. אבל האמת שהרגשתי שיש פה כיוון טוב.

ואז, בערב ראש השנה... למה? אוף! למה חתכת את זה?? על פרטים טכניים כמו יחידה משותפת ומגורים רחוקים, סעמק! עכשיו ברור שאני רוצה להיות ידיד שלך, כי את גם מדהימה בתור ידידה, אמנם קשה להשיג אותך אבל את ממש דוחפת אדם להתקדם, לא שוכחת דברים שאני אמרתי, אומרת את האמת, נפתחת... אבל קשה לי לדבר איתך, קשה לי לראות את החיוך המדהים הזה שלך בתמונה הקטנה הזאת בווטסאפ ולדעת שלעולם לא אראה אותו פנים מול פנים, או שכן אבל לא תחייכי בשבילי אז יהיה כואב בכל זאת. קשה לי לשמוע שני אנשים שאנחנו מכירים שמדברים עלייך אחרי שהזכירו קרב מגע, ולדעת שבמקום חמימות בלב שמקודם הרגשתי עכשיו אני מרגיש צער, אוף!

אני יודע שהסיבות שלך הן נכונות ואת בטח צודקת ואני בטח טועה, אבל פאק... את לא יודעת כמה היית העוגן שלי, כמה פעמים יצאתי מהמשרד עצבני אש, ואם מישהו רק היה שואל אותי מה השעה הייתי מסוגל להרוג אותו עם צליפת שעון, ואז שלחת הודעה וליבי התמלא בחמימות במקום קור וכעס.

לכל אחד יש בלב דמות שנקרא לה "הבת זוג" שכל פעם כשהוא מדמיין דייט, הוא רואה את הדמות הזו מול העיניים, הוא רואה אולי דמות שחורה ללא פנים אבל תמיד הוא מדמיין את אותה דמות, בין אם הוא חולם על הדייט המושלם עם בת זוגתו, שהוא מדמיין איך הנשיקה הראשונה תיראה ,או שהוא חושב על איך לפנק אותה. לפנייך, זה היה צל, דמות לא ברורה, אני זוכר שראיתי תמיד חיוך ולא יותר.

עכשיו זה את.

לעזאזל איתך זה את... החיוך שלך שם, השיער שלך, העיניים המדהימות שלך והקול המהפנט שלך, ונעים לי שאת שם, אבל אני צריך שתצאי, אני מצטער באמת, באמת שאני רוצה שתהיי שם, אבל אם אין סיכוי זה רק מכאיב, אז בבקשה תצאי משם, תשאירי חלל, תשאירי דמות שחורה, בבקשה... תקחי גם את החיוך שהיה שם, אני מצטער, הייתי רוצה שתישארי שם, הייתי רוצה שהדמות שלך תהפוך למציאות, רציתי לראות את החזון שלי, של פשוט לקחת אותך לחוף ים ולשבת מחובקים מול הגלים מתגשם, רציתי לשמוע את הצחוק שלך צוחק בזכותי, רציתי לגרום לך לחייך...

אוף, נתפסתי עלייך חזק, בעצם מי לא? את פאקינג מושלמת, אני לא מושלם, בכלל בכלל לא, אני דפוק בהמון מובנים, אבל הייתי אוהב אותך עד עמקי נשמתי, באמת... הייתי מפנק אותך... הייתי דואג לך, הייתי...

קולי כבר נשבר לכדי בכי חרישי, ואני נרגע לאט לאט, מנסה לשחרר את הדמות מראשי, האם הצלחתי, לא אדע רק הזמן יוכל להגיד לי זאת...

ברוך יצא מביתו שבירושלים, נעזר במקלו, היה זה יום חם והוא חבש את כובע הקסקט הישן שלו, ירד לאט במדרגות הקטנות כשבדרך שכנתו בירכה אותו לשלום, הוא עבר ליד הפח הגדול וניצל את זה כדי להוריד שקית זבל בדרכו, בגילו המופלג כבר התחיל לתכנן כל יציאה מהבית בקפדנות ויעילות.

אחרי שהטיל את השקית לפח, צד את עינו פתק קטן מקופל זרוק ליד גלגל של מכונית, לא היה לו הסבר רציונאלי למה דווקא הוא שם לב לפתק הזה, אבל משהו בו אמר לו לקחת את הפתק, הוא שם את הפתק בכיס חולצתו והמשיך בדרכו לתחנת האוטובוס, כשהגיע צעיר אחד מהשכונה קם ופינה לו מקום ישיבה, ברוך התיישב והודה לצעיר בהינד ראש, ואז הוציא את הפתק והחל לקרוא, זה היה מכתב שמישהי שלחה למישהו, ברוך שמח בגלל שהוא לא היה זקן רגיל, לברוך יש כוח מיוחד, כשברוך קורא קטעים שנכתבו בעבר ובאמת התרחשו, ברוך יכול ממש לראות מה היה, כמו שיש כאלה שחוזים עתידות, ברוך חוזה עבר.

הוא קרא את הפתיח וההבזקים לא איחרו להגיע:

היא עמדה מחוץ לבית הספר עם פרצוף זעוף מסתכלת לצדדים בחצי חוסר עניין וחצי עצבים, אמא שלה עצרה את הרכב לידה וקלטה את מצב הרוח שהיא שרויה בו, ולכן קצת נזהרה שלא לגרום לה להתפרץ, בתה התיישבה בכבדות באוטו והאם התחילה לנהוג. הייתה שתיקה ארוכה ולבסוף הבת החלה לדבר ואמרה "נכשלתי במתכונת במתמטיקה". סוף סוף האמא הבינה על מה כל המהומה ואפילו הכינה בראש מילות נחמה, אבל אז עלה לה רעיון יותר טוב אפילו,

"לפחות יש לך הפתעה בבית" אמרה.

מיד אורו עיניה של הבת והיא שאלה "מה?" בקולה נחבא שמץ של התרגשות.

"תראי כשנגיע" אמרה אמה בממזריות.

"נו אמא!"

"טוב, טוב, יש לך מכתב..."

"יייייייישששששששש" צווחה הבת והזדקפה במושב שלה, מיידית האנרגיות באוטו התחלפו ודומה שבדרך פלא אפילו המוזיקה הפכה ליותר שמחה.

האוטובוס שהגיע גרם לברוך לעצור את הקריאה, הוא עלה לאוטובוס ושם את ה"רב קו" שלו על המכונה ולקח את הכרטיס, כמו בכל פעם חשב שלעולם לא יפסיק להתפעל מהטכנולוגיה, הוא הלך במהירות כדי להספיק להתיישב לפני שהנהג יתחיל לנסוע, למזלו היה ביקוש רב לקו הזה והוא התיישב, ומיד הוציא את הפתק לקרוא שוב.

היא ישבה בחדר שלה מכוסה בשמיכה וקראה את המכתב ממנו, המילים שהוא כתב העבירו בה גלי התרגשות ופרפורי אהבה, אבל גם אכזבו ועצבנו אותה, הוא כתב לה שבקרוב במסגרת קורס הלוחמים שהוא עובר הם צריכים לעבור סדרה בעכו שקיבלה את השם "עכו-בירקנאו" הוא סיפר לה שמתייחסים אליהם קשה שם ובסדרה הם עתידים לעבור אתגרים פיזיים יותר קשים ממה שהיה עד עכשיו ולא לחינם ההשוואה בסדרה זה לשואה, היא קצת כעסה על השימוש בשואה אבל פשוט קיוותה שיקרה נס והסדרה לא תתקיים. פתאום הבינה שהתאריך המדובר הוא היום היא קפצה על האייפון שלה כדי לבדוק תחזית, היא חיפשה תחזית לעכו, ומיד הופיעה סימן של עיר עם הכיתוב עכו, ומעליה סערה קטנה עם ברקים וגשם, לבה נפל והיא התחילה לשכנע את עצמה שביטלו להם את הסדרה.

היא טעתה.

ברוך המשיך לקרוא,

כשהוא קרא: "אתה לא מבין אפילו כמה אתה חסר לי כאן וכמה בא לי פשוט להרים את הפלאפון ולהתקשר אליך, ולספר לך כל מיני דברים שקרו" הוא ראה את המתכונת שהיא הצליחה לשפר מ44 ל80, הוא ראה איך היא דפקה לאמא שלה את האוטו ברוורס ויצאה מזה בטענה "היית צריכה ללמד אותי רוורס"

כשהוא קרא: "אה! נזכרתי שיש סרט קוראים לו 'בלתי נשכח' ואמרו לי שזה סרט טוב רצח ואז נוכל לשבת מתחת לפוך עם איזה סרט טוב שוקו חם" הוא ראה אותה מפליגה בדמיונות על שתיהם מכוסים בפוך ושותים שוקו כשברקע ברקים ורעמים והיא כל-כך רגועה רק בגלל חום גופו, ורק בגלל שהוא לידה"

וכשהוא קרא: "אני ואבא שלי דיברנו עליך קצת ונראה לי שאתה צריך לפגוש אותו, (כאילו אם אתה רוצה, יאו זה היה נשמע הכי רציני ודרמטי) אני פשוט חושבת שהוא מה זה יאהב אותך כי אתה כזה רציני בצבא וזה"

לפתע ברוך ראה אותו, הוא זיהה את הנוף של עכו והבין, סדרת "עכו-בירקנאו", הוא ראה המון חיילים ב"מצב 2" במעגל ובאמצע עומד המפקד שלהם, ברקים הבזיקו בשמיים והגשם ירד חזק, הוא ראה חיילים שידיהם רועדות מהמשקל, ואת המפקד צועק "יוסי!"

"כן המפקד" יוסי השיב מהמעגל.

"על מה אתה חושב עכשיו?"

"על הבית המפקד"

ברק האיר את השמים.

"מה בבית יוסי? תעניין אותנו שיהיה לנו יותר קל המצב 2 הזה"

"כיסא המפקד" אמר יוסי מנסה לנשום ולדבר בו זמנית "אני חושב על כיסא"

"כיסא מיוחד?"

"העיקר לא מצב 2 המפקד" שאר המעגל גיחכו בצחוק.

"לא עזרת לנו יוסי" צעק המפקד "גבי!"

"כן המפקד" הגיע תורו של גבי

"על מה אתה חושב?"

"יובל המפקד" אמר ולא ידע למה אמר את האמת "אני חושב על יובל"

ברק.

"אוווווו" צעקו כמה בדחנים בתוך המעגל

"חברה שלך גבי?"

"כן המפקד"

"מה אתה חושב עליה?"

"היא דיברה עם אבא שלה עליי, המפקד"

המפקד חשש קצת להמשיך אבל הקשיב לקול הפנימי שלו "מה היא אמרה?"

"היא אמרה שאבא שלה ממש יאהב אותי בגלל שאני רציני בצבא" אמר יוסי בקול, מתגבר על שאון הגשם והרעמים.

"כל הכבוד יוסי!" אמר המפקד עדיין מופתע מהגילוי לב "אתה עושה לנו שם טוב שם בחוץ" יוסי חייך לעצמו "חיילים! על הרגליים!"

כל הלוחמים שחררו נשימת הקלה ונעמדו על רגליהם.

"פתחו שעונים"

"כן המפקד" ענו כולם במקהלה

"היום אתם מתפנקים בשעה וחצי שעת ט"ש ושבע שעות שינה בזכות יוסי והשם הטוב שהוא עושה לנו, צאו!"

כל החיילים החלו לרוץ למגורים כשאחד מהם הרים את יוסי על הכתפיים וכולם שרו שירים על חברה של יוסי.

ברוך הבחין כמעט מאוחר מדי שהגיע לתחנה מרכזית, הוא ירד לאיטו מהאוטובוס, חלף על פני הבידוק הביטחוני והגיע לארומה, הוא הזמין כהרגלו קפה גדול ובורקס, והתיישב במקומו הקבוע, כל הצוות כבר הכיר אותו ובירך אותו שלום, הוא חיכה שהאוכל יגיע, למרות שבארומה לא מגישים לך, הצוות תמיד התחשב בגילו המבוגר. הוא לקח את הפתק והמשיך לקרוא, ומהר הגיע עוד הבזק.

היא עברה לשולחן כתיבה שלה והייתה שקועה בכתיבת המכתב שברוך מחזיק ברגע זה, הוא ראה כמה היא רוצה שהוא יחזור כבר, כמה רצתה כבר שיחבק אותה, כמה היא אהבה להרגיש קטנה לעומתו, היא תמיד מחפשת ממנו את מילת החיבה הזאת, את הגילוי לב אבל זה האופי שלו והוא כבר סיפר לה שעם החברה הקודמת שלו היא הייתה מרגיזה אותו קצת על הנושא הזה שהוא לא אומר לה או מפגין אהבה גדולה כלפיה. אבל היא הייתה חזקה וכתבה לו מילים מחזקות, כתבה לו כמה היא מתגעגעת, היא סיימה את המכתב וארגנה כמה שוקולדים לשלוח לו בחבילה.

ברוך סיים את המכתב, נרגש מכמות האהבה ששוררת ביניהם, הוא לא יכל לחזות את העתיד אבל ראה בשבילם עתיד טוב. וקצת הצטער שלא יזכה לשמוע את המשך הסיפור שלהם.

הוא המשיך מהתחנה המרכזית ועלה על מונית, הוא ירד בבית כפרי קטן ודפק על הדלת, נכדתו הקטנה פתחה וצעקה בשמחה "סבא!" אחיה הקטן הגיע בריצה של ילדים מהמטבח וצעק "סבא!" מחקה את אחותו הגדולה ומחבק את רגליו של ברוך. אמא שלהם, בתו, הגיעה מהמטבח מנגבת את ידיה במגבת "שלום אבא, טוב שבאת!" ואז אמרה בקול שגם הילדים ישמעו "הם ממש התגעגעו לסבא שלהם נכון, והבטחתי להם שכשסבא יגיע הוא יספר להם סיפור."

ברוך אמר "אתם רוצים סיפור ילדים?"

"כן!" שתי הזאטוטים צעקו ביחד ורצו לספה לתפוס מקום.

ברוך הניח את הכובע שלו והתיישב ביניהם על הספה והחל מספר

"היום הסיפור הוא על 2 אוהבים, הבן לוחם חזק בצבא, והבת תלמידה וכל הזמן הם שולחים מכתבים אחד לשני, יום אחד..."

לא רציתי לכתוב פוסט דיכאוני באמת שלא, התיישבתי כדי לכתוב מחשבות אופטימיות וקצת מאוהבות... אבל מה שיצא יצא.

דברים

איך לפני שנייה באתי לכתוב קטע עליה, על מי שפשוט באופן מוזר ומסתורי מאירה לי את החיים, גם כשהכל זורם בתור נהר של חרא היא משמשת לי אי של שפיות ושל "לא חרא" אבל דברים והרגשות משתנות מהר, אני שוב מוצא את עצמי בוהה בפלאפון, מחכה שה"מחובר/ת" יהפוך ל"מקליד/ה" ומי שמבין על מה אני מדבר, ליבי איתו...

הנה עכשיו אני מתחיל לדבר בחוסר היגיון, שוב אני מוצא את עצמי רגיש, שוב דמעות עומדות בעיני בחוסר הגיון, אין לי מושג למה, אבל שוב הדמעות מגיעות. אינני בוכה אף פעם אמא, הדמעות זולגות מעצמן. אני רוצה לעשות דברים אבל חסר לי הכח, אני מנסה להשתפר להיות יותר מעצמי אבל נתקע במחסומים.

קצת ממה שאני מרגיש (בנקודות):

• אני בודד, מרגיש שאני צריך לרדוף אחרי כל-כך הרבה אנשים רק כדי ליצור תקשורת בסיסית עם מישהו נורמטיבי באזור גילי.
• אני עומד לבכות ולא יודע למה.
• אני רותח עליה, מישהי אחרת, כי אני לא יודע, כי ככה טוב!
• אני מרגיש חיפוש
• אני מרגיש שינוי
• לפתע אני מצטער שלא עשיתי זאת הרבה קודם, שלא עצרתי את זה מוקדם יותר.
• האפלה שבמחשבה הזו והאור שבמחשבות עלייך מתנגשות פתאום ויוצרות אצלי בלבול מבהיל.
• אני רוצה לנשום
• אני רוצה לטייל
• אני רוצה לנשק
• אני רוצה לחבק, לאהוב, להיות נאהב.
• אני דפוק
• אני בוכה, אני רוצה לבכות.

וזה לא פוסט דיכאוני, או שכן אנלא יודע, אנלא מתכוון סתם ככה להיות דיכאוני, כי לא כזה רע לי בחיים.

חחח נזכרתי בביטוי מצחיק פתאום "משפריץ ניטים" שלישיית פרוזק...

טוב אז אין לי מושג למה אני כותב לך תכלס, וואלה יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שאני כותב לך לך, חוץ כמובן מקטעי "אהובתי..." בהם לא היה לי באמת פנים לייחס אליהם את הכתיבה, זה מצחיק כי גם עכשיו אני לא רואה את פנייך בבירור בראשי, אבל כזה אני תמיד היה לי קשה לדמיין על פי רצון, האמת זה גם מצחיק אבל אני בטוח שחלמתי עלייך, לא יודע מה, אבל היית בחלומי.

זאת ועוד, היית במחשבותיי כל היום, ואני באמת מתכוון לכל היום, ישנתי וחלמתי עלייך, אכלתי ארוחת בוקר וחשבתי על לפנק אותך, נמנמתי ודמיינתי אותנו שכובים על מיטה מחובקים, לא יותר מדי, טיילתי בעיר העתיקה של עכו ורציתי אותך לידי, עכשיו אני יודע שזאת רק ההתחלה ואנחנו עוד מגששים, ואת עוד מתעללת בי בקטעי אי ודאות אבל את לא מבינה אפילו איך בא לי שזה יעבור לשלב הבא, שלב שיש לי אישור ממך, בינתיים יש לי היתכנות, לא אישור.

את משגעת אותי אני חייב לומר, את משחקת טוב מאוד, יודעת מתי לענות לי מתי להקשות, לעזאזל אפילו את המספר טלפון שלך עוד אין לי אבל את התעודת הזהות שלך אני זוכר בע"פ (סיפור מצחיק אחר...) ביקשתי ממך אותו והתעלמת באלגנטיות, אל תדאגי כשנהיה פמ"פ לא אוותר לך, אוף! את משגעת אותי ואני אוהב את זה, מתחכמת, עוקצת, אווווווווווו בא לי עכשיו לראות אותך, בא לי להחזיק לך את היד. אבל וואו אני מפחד, יש לי בעיה קטנה ואת תכירי אותה אני מניח, ממש קשה לי מגע פיזי, אני מאוד מפחד מההתחלה של זה, ואני מניח שנפרוץ ביחד את הגבולות האלה אצלי...

את לא מבינה כמה את עושה לי טוב לאחרונה, איך בים כל הגועל שקורה לי לאחרונה את אי של טוב ומבטחים, האמת שזה אפילו לא את, אלא המחשבות עלייך ההודעות שאת כותבת, זה פשוט כיף שאת בסביבה, גם אם זה הסביבה  הווירטואלית שלי.

יש לך מושג כמה אני מקווה שבשבוע הזה תסכימי לצאת איתי לדייט, ולא קפה בבסיס... דייט דייט. לא שיש לי מושג איך עושים את זה אבל אני מניח שהשלב הראשון זה להיפגש מחוץ לבסיס. לא?

חלק א':http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=322568&blog_id=43294

חלק ב':http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=329188&blog_id=43294

ולהלן חלק ג', תהנו ותגיבו :)

היא פתחה עיניים.

הוא קפא.

הוא לא ידע מה לעשות, לא היה לו מה להגיד וגם אם היה לו, הוא לא מצא אויר לומר זאת, הוא פשוט חיכה.

היא מצמצה, כנראה ניסתה להבין איפה היא נמצאת בכלל, הוא ציפה שעיניה יתרוצצו ממקום למקום בבהלה אבל היא פשוט בהתה למעלה, כמו סופרת נקודות בתקרה, הוא בלע רוק ואמר "היי" אבל יצא לו ללא קול, בפעם השנייה קולו נשמע, והיא אפילו לא הזיזה את העיניים, היא התחילה לכווץ ולמתוח שרירים כמו עושה בדיקת מערכות, היא קפצה יד ושחררה, הזיזה את הרגל מעט מצד לצד וקיפלה את האצבעות, פתאום היא החלה לנוע בכל גופה כדי להתיישב, במהלך הקימה היא ניסתה להיעזר בידה הפגועה ונפלה חזרה לשכיבה, הוא סוף סוף התעשת וניתר לעזור לה, הוא תמך בגבה מאחורה, מצטמרר מגבה החשוף והחם, היא התיישבה, השמיכה החליקה ממנה וחשפה את חזה שוב, אבל היא לא הראתה שום כוונה קלה להתכסות מחדש, הוא שוב נעמד ללא תזוזה ולאחר דקה ארוכה אמר שוב "היי," ואחרי שלא קיבל תשובה אמר "קוראים לי אייל" והיא רק המשיכה לבהות.

אייל החליט לקחת צעד אחורה, משתדל להשאיר עיניו על פניה ולא לבהות נמוך יותר, הוא נכנס למטבח וחשב לעצמו "מה לעזאזל..." הוא התיישב במטבח ועשה לעצמו כוס מים קרים, הוא לא ידע מה לחשוב ובוודאי שלא ידע מה לעשות, אחרי מחשבה ארוכה הוא הלך לחדרו וחיפש את החולצה הכי קטנה שלו, הוא מצא גופיה בצבע זית שתהיה גדולה עליה ללא ספק אבל הכי תתאים לה, הוא גם שלף מכנסיים מתאימים לה ופשוט הניח את פריטי הלבוש על השולחן מולה, נראה היה שלתנועות שלו אין שום השפעה עליה, והתגובות שלה לא קשורות בכלל למעשיו, "אממ... שמתי פה בגדים למקרה שתרצי... את יודעת, להתכסות או משהו" הוא נעמד ונהיה מודע לזה שהוא שוב בוהה בחזה שלה, הוא הסתובב מהר והחליק חזרה למקום המבטחים שלו במטבח, הוא התיישב ליד השולחן ותפס את ראשו בידיו, חשב מה לעשות, ואז קם ממקומו בנחישות והחל להכין אוכל, הוא חתך ירקות, הפשיר לחם, סחט תפוזים, פרס גבינות על צלחת הכין מפית ודאג שהכל יהיה מושלם, הוא נאבק לקחת את כל הצלחות בנגלה אחת לסלון ומצא אותה בדיוק באותה תנוחה, יושבת זקופה ובוהה קדימה, הוא הניח את הצלחות בזהירות ולקח 2 צעדים אחורה כמו מפחד מתגובתה. היא לא הנידה עפעף והוא ברח לחדרו.

בחדר אייל התהלך הלוך ושוב, באותו מסלול בדיוק ונלחם עם עצמו בראשו

"למה בכלל עשיתי את זה, הרי הייתי אמור להשאיר אותה שם, אלה הנהלים"

קול אחר ענה לו "מה אתה דפוק, ברור שאתה עוזר לה, אתה לא מהמניאקים האלה בטלוויזיה, לא היה לך ספק שתעשה את זה וטוב שעשית"

"אבל מאיפה לי לדעת מה קרה לה? היא לא מדברת, לא זזה, והיא לא פאקינג מתלבשת"

קול אנקת כאב קטע את מחשבותיו, והוא קפץ לעזור לה, להגן, להעביר את הכאב, הוא ראה שהיא שמה את המכנסיים ברישול עליה, ולבשה את החולצה בצורה עקומה, היא ניסתה להזיז את כתפה הפגועה וסבלה מכאבים הוא רץ לעזור לה ואמר "הנה, אני יעזור לך" הוא ניגש לקחת לה את כף היד כדי לעזור לה להכניס לשרוול והיא נרתעה ממנו בבהלה, הוא הניח לידה במהירות ואמר לה בשקט "ששש אני לא אפגע בך, בחיים..." הוא הרחיק את ידיו לאות התרחקות למקרה שהיא לא מבינה את שפתו "אני לא אגע בך אם לא תרשי לי, אל תדאגי" הוא חיכה כמה שניות והיא הזיזה את ראשה לכיוון החולצה שמונחת עליה, הוא ראה את זה כהסכמה וזז לאט לכיוון ידה כדי לא להבהיל אותה, הוא כיוון את ידה לשרוול ולאט לאט סידר לה את החולצה, היא עיוותה את פניה בכאב אבל לא עצרה אותו לאחר מכן הוא קם והיא התיישרה לתנוחתה הקודמת בדיוק רק שעכשיו היא הייתה לבושה, מצידו הוא הרגיש הרבה יותר רגוע ופחות חרד ממנה עכשיו כשהיא לבושה.

הוא חזר לערכה וחיפש מדריך על פציעות כתף, כשלא מצא הלך אל האינטרנט, הוא קרא קצת ומניתוח קל הניח שהיא פרקה את הכתף, הוא קרא פסקה על טיפול בפריקת כתף ועיניו נפתחו בתדהמה, הדרך היחידה הייתה להחזיר את הכתף למקומה בכוח, לאחר שקרא והתעשת, הוא הלך לאסוף את כל הציוד הנדרש והניח אותו בסלון, הוא התיישב לידה שוב ואמר לאט, "אני רוצה לטפל לך בכתף, את מרשה לי"

היא המשיכה לבהות קדימה, הוא דפק על הכתף שלו והציג פנטומימה של החזרת הכתף בכוח, היא לא הגיבה.

ברעד היא החזיק בזרועה והיא לא נרתעה, הוא הניח יד שנייה על הכתף שלה ומיד הרגיש שהכתף כמו מתנדנדת לצידה בחופשיות, הוא הרים את הכתף וכיוון אותה לשקע הכתף כך שהרגיש את העצמות במקום, "עכשיו מגיע החלק הקשה" חשב לעצמו, והיא עוד בוהה בחלל, הוא תמך בכתפה עדיין והתכונן לדחוף חזק, הוא אגר כוח סופר בראשו "אחת" הוא הידק אחיזתו קצת שוכח שמדובר בגפה אנושית "שתיים" הוא עצם עיניו "שלוש" הוא דחף בחוזקה שומע קול קליק מוזר, והיא רק מצמצה מהכאב, עוד בוהה קדימה, הוא הרגיש בחילה בבטן, אבל הזדרז לקבע את הכפף במקומה בעזרת 2 סרטי בד, בזמן שהוא ליפף סרט בד מסביב לכתפה הוא נאלץ לרכון כך שאוזנו הייתה מול פיה, הוא הרגיש את הבל פיה החם על אוזנו והצטמרר, אייל הזדרז לסיים את המלאכה, ורץ לשירותים להקיא את נשמתו.

אחרי שסיים להקיא שטף את פניו והלך לשתות מים במטבח, בדרך כשעבר בסלון היא החזיקה את כתפה הפגועה ועקבה אחריו בעיניה כשהלך, הוא הרגיש אותה מסתכלת עליו אבל החליט שלא להחזיר מבט כדי לא להבהיל אותה, הוא הניח ידו על דלת המטבח ואז שמע אותה אומרת "תודה" וחוזרת לבהות.

*המשך יבוא*