אדומה

הביקור הזה היה מלא בהם.

מכל פינה, מכל תנועה חשתי בהם עורבים לי ומתנגשים בי. זה החל עוד לפני ההגעה לארץ, בשיחה עם "נשלט" שהייתי אמורה לפגוש. למרות שמההתחלה הרגשתי שמשהו OFF, עדיין אמרתי לעצמי שצריך לתת צ'אנס. כמובן שצדקתי, משהו היה OFF. תוך כדי המפגש איתו, שערך נסיעה אחת צפונה, אמרתי לו שמשהו לא הרגיש לי נכון. למרות האכזבה הראשונית, אני מאוד שמחה שנפגשתי איתו, כי כך בעצם אני יודעת שהאינטואיציה, הדבר החמקמק והלא ממש מוסבר הזה, יודעת מה היא עושה. היא הגברת ששולטת לי ברגש, והיא ציקצקה כל הדרך לפגישה ההזויה הזו.

אח"כ נפגשתי עם עוד מישהו, גם זה היה OFF. ואולם, כאן היה מדובר במשהו אחר. הרגשתי מסגנון הכתיבה שמשהו לא מסתדר לי שם, אולם הוא עשה לי שירות גדול ופתח את עיניי ולכן אמרתי לעצמי שאם כבר אני בארץ, אשמח לפגוש בו. גם זה לא ממש הסתדר, אבל כאן אני צריכה לקחת חלק מהאשמה על עצמי.

נפגשתי עם מי שלא חשבתי שאפגש וזה הכניס אותי לספין, כמו תמיד. אולם פחות קשה מבפעמים קודמות, אבל עדיין מספיק חזק בשביל להיתקע לי בראש ובלב עד עכשיו. ושוב נותרתי עם מחשבות וחצאי מעשים ומחשבות על חצאי מעשים. אין לי רצון להרחיב על זה כאן, כי אני מרגישה שאחזור על עצמי מכתיבה קודמת וזה לא סימן טוב. אני כן בסדר, אבל אני לא יודעת מה תהיה ההשפעה לתווך הארוך. הייתי רוצה להאמין שזה יעשה לי יותר טוב מלא טוב.

הפעם הגעתי לארץ בוגרת יותר, שלמה יותר. קשה לי להאמין שכמעט ויתרתי על חברות, ואני מאוד מקווה שאם אכן הייתי נותנת לך את המכתב הזה, לא היית מוותר עליי כמו שכמעט מיהרתי לוותר עליך. לפעמים אני צריכה את החיבוק הזה, שדאגת לתת לי אפילו מבלי ששמתי לב שאני צריכה. אילו רק יכולתי להראות לך כמה זה חשוב לי, היית שוב יוצא עם סימני שריטות על הראש. אני מודה, לפעמים אני פשוט צריכה להירגע. מזל שעוד נשאר לך מה ללמד אותי 😄

הגעתי לישראל בסימן מוות ולידה, בהפרש של יומיים. מצד אחד מות הורה, מצד שני הולדת בת. והכל ביחד, הכל במרחק עשרות שעות זה מזה. סקאלת הרגשות חגגה ואיתה התגובות שלי, שהלכו והחריפו בציניות שלהן. מזל שמי שסביבי מבין אותי מבלי שאצטרך להסביר כל הזמן למה אני מתכוונת. אני חוזרת מישראל עם המון תובנות והמון מחשבות למחשבה. מה אני רוצה מזוגיות, האם אני באמת מוכנה להתחייב לקשר, איפה אני מוכנה להתפשר ואיך אצליח למצוא גבר שיידע קודם כל לתת ולהיות מופתע ואסיר תודה כשאסכים לתת בחזרה...*

חייל, את המסע שעשיתי אחרי שנחתתי כינית "אצילות". מה שלא הבנת, או לא הקשבת כי האגו סתם לך את האזניים (לגבי הזין שלך אין לי מושג אבל אני מניחה שהוא התכווץ פנימה אחרי שהורדת אותי בצפון), זה שמה שעשיתי נקרא "חברות". הרי זוהי מהות החברות; להיות שם כשצריך, בלי תירוצים, בלי אגואיזם ומבלי לצפות להכרה. כמובן שיש עוד הרבה דברים שהם חלק מהטוֹטֶם הזה, אבל מבחינתי הכי טהור וראשוני זה להיות שם, כי לרוב זה מה שהצד השני צריך.

*הבהרה:
אני
לא
אבל ממש
ממש
לא
נותנת
בפגישה I

או ב- II
או ב- III.**
** אם אתה לא מבין מה אני לא נותנת שם, אז פשוט עבור הלאה.

עוף דורס- אל תתערב! אתה יוצא דופן ואני מציעה שאם אתה רוצה להישאר כזה תשמור את החיוך וה"אבל [הכנס שם כאן]..." לעצמך.