עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

יום שבת...אני בבית הורי. מנסה לסדר קצת את החפצים שהשארתי כאן פזורים מסביב ...המון דברים שאין לי מושג מה לעשות איתם. בעיקר ציוד שקשור לאומנות...לתיכון,לאקדמיה. גירים, צבעי אקריליק, רפידוגרף, לוח שרטוט ישן. מה אני עושה עם כל אלו..לזרוק? לשמור? ...אולי אני אחזור לצייר. תמיד הרעיון קוסם לי. אני אוהבת לצייר אבל כמו כל דבר אחר בחיי – אם אני רוצה להצליח בו ברצינות...אני צריכה מסגרת. הדברים היחידים שאני עושה כבר שנים ללא מסגרת הם לכתוב...את הבלוג הזה למשל....אבל גם דברים אחרים ...אני חושבת שאם יש משהו שאני חייבת לעשות ...ועושה תמיד – זה לכתוב. ולקרוא – אני מכורה לספרים ואם אין ספרים אז מגזינים ואם אין מגזינים אז עיתונים. אני חושבת שזו לא תהיה הגזמה להגיד – שאם לא היה נשאר לי מה לקרוא הייתי קוראת את דפי זהב. זה לא דבר שאני עושה להנאתי...למרות, שכן אני נורא נהנית ממנו לפעמים. אבל לפעמים הוא גם עושה אותי עצובה, אפילו מדוכאת. אני נורא מתחברת לספרים שאני קוראת. לפעמים אני יכולה להתפקע מצחוק מלקרוא. למשל שקראתי את
“Are you experienced” של William Sutcliffe לא יכולתי להפסיק לצחוק...התפקעתי מצחוק בקול רם באמצע נסיעה ברכבת הודית...האמת רק מהחוויות שלי ברכבות ההודיות אפשר לכתוב ספר עלילתי שלם. וכשקראתי את "אני אנסטסיה" של אלונה קמחי בכיתי במשך שלושה ימים ברציפות...והייתי מדוכאת בערך עוד שבוע שלם אחרי זה...אני חושבת שזה ספר מצוין – אבל לא הייתי ממליצה לאף אחד לקרוא אותו.

עדיין מתחבטת באשר לעתיד החלטתי לעשות רשימה של דברים שאותם אני רוצה להגשים בחצי שנה הקרובה. כשחזרתי מהודו עשיתי רשימה דומה וכך היא נראתה :

• למצוא סוג של טיפול – אלטרנטיבי, פסיכולוגי...שיעזור לי להבין מדוע קורסות כל מערכות היחסים שלי.
• ללמוד פאנג שואי.

אני זוכרת שהיו עוד כמה דברים ברשימה אבל אלו היו הדברים העיקריים. השגתי את הדברים שבשבילם הגעתי לכאן ועכשיו הזמן לרשימה חדשה. אם מישהו תוהה אגב מה אמר לי המטפל שאותו בחרתי. אז אפשר לסכם את הגורמים לכישלון של מערכות היחסים שלי בכך שאני פשוט לא בוחרת את האנשים המתאימים. כמובן שלילדה הפנימית הפגועה שלי ולמערכת היחסים המעוררת עם אבי היה גם כן חלק בעניין. אבל אני חושבת שאת אלו הצלחתי איפהשהו לנטרל. הילדה הפנימית שלי די מאושרת בחלקה ושמחה. ואבי ואני נמצאים בקשר מצוין – אני באמת מרגישה שסלחתי לו על כל מה שהיה והוא גם אמר שהוא סלח לי...אני אוהבת אותו ואפילו משתדלת מדי פעם לומר לו את זה...

הדבר הנוסף שהמטפל שלי אמר לי הוא שנדמה לו שיהיה לי קשה למצוא כאן את האיש שלי. הגברים הישראלים נוטים למצ'ואיזים...ובחורה דומיננטית כמוני מתקשה למצוא מישהו שיהיה לה שווה. ורק להסביר – אני לא מחפשת סאב, או עבד שיציית לי. אני מחפשת מישהו שיהיה שווה אלי ויכיר בערכי , ומלבד אולי משחקי סקס פה ושם שבו נוכל לשחק תפקידים שונים, מישהו שיהיה שווה אלי.

אז הנה רשימה חדשה של דברים שאני רוצה להגשים בחצי שנה הקרובה, או תכנית על ,שכמובן נתונה לשינויים:

• להירשם ללימודים לתואר שני באנגליה בשאיפה ללמוד בלונדון או לפחות באוקספורד. זה חייב לכלול כמובן מלגה שתממן לפחות את שכר הלימוד שלי...כי אחרת דבר כזה הוא בלתי אפשרי.
• לסוע להודו ולקנות בדים לתפור מהם בגדים לשלוח לאנגליה בשאיפה למכור אותם שם...זה כולל אפשרות לברר אם ניתן לעשות את זה באופן חוקי עם ניירות.
• לחפש עוד אלטרנטיבות של עבודה באנגליה – בכל דבר.
• לחפש עבודה נוספת שתאפשר לי לחסוך עוד כסף עד הנסיעה.
• להגיע לפחות פעם ביום לסטודיו C.

אלו הן המטרות לשנה הקרובה – במידה ואחשוב על עוד דברים אוסיף אותם לרשימה.

אני יודעת שבדרך כלל השעה 10:30 אינה נחשבת ממש לילה...יותר ערב...אבל אני טיפוס של יום וברגע שמחשיך בחוץ העיניים אצלי מתחילות להיעצם...אולי זה מה שאהבתי כל כך באנגליה – שעות האור הארוכות או כמו שאמר את זה פיליפ : ”We, as opposed to you – have proper lighting” ולא, אין לי שום דרך להעביר בכתב את המבטא הבריטי הכובש שלו.

אז אני יושבת לי כאן בבית הורי – מול המחשב...מנסה לחשוב על דרכים מדרכים שונות איך להעתיק את חיי לשם. מצאתי היום מודעה בעיתון המחפשת אקדמאים, עם ניסיון של לפחות שנתיים בעבודה. הרוצים לעבוד באנגליה. אני בהחלט מקווה שזו לא איזו מתיחה או אחת מהעבודות הלא בדיוק חוקיות הללו (מכירת תמונות ביפן וכד')...את הגיל הזה כבר עברנו.

היום בבוקר התעוררתי עם דמעות בעיניים. עשיתי מה שאני עושה תמיד במצבים האלו...פעילות פיזית מאומצת תמיד עוזרת לי לשפר את מצב הרוח...אז לפני העבודה התייצבתי בסטודיו C . לסשן של עבודה ממוקדת על קבוצות שרירים שונות. בדרך כלל אני יוצאת משם כולי סחוטה אבל במצב רוח מעולה. הבוקר אפילו זה לא עזר. פתאום הכול היה נראה לי חסר משמעות.

הגעתי לעבודה...ורוני...השפוט הווירטואלי שלי היה און ליין...הוא ניסה קצת לנחם אותי וכמובן הביע שוב ושב את הערצתו הבלתי נדלית אלי...זה כמובן תמיד נעים כשמלטפים לי את האגו. אבל אני מכירה בערכי...והוא לא עוזר לי כשאני מרגישה עצובה ובודדה. כן בעיקר בודדה.

כן, אני יודעת כבר שכנראה אין אבירים ובשביל קשר אמיתי צריך לוותר. אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שהאיש שאני מחפשת , אותו טרם פגשתי, לא נמצא בארץ הזאת.

אולי זו אני...אבל נראה לי יותר שהוא פשוט לא נמצא כאן ואני אאלץ לצאת ולחפש אותו...במחשבה שאפגוש עוד דברים מעניינים בדרך. בינתיים...אני כאן.

Have you seen the old man in the closed down market
Kicking up the paper with his worn out shoes
In his eyes you see no pride
And held loosely by his side,
yesterday's paper telling yesterday's news

How can you tell me you're lonely
And say, for you, that the sun don't shine
Let me take you by the hand
And lead you through the streets of London
I'll show you something to make you change your mind

Have you seen the old gal who walks the streets of London
Dirt in her hair and her clothes in rags
She's no time for talkin, she just keeps right on walkin'
Carryin her home in two carrier bags

How Can you tell me....

In the all night cafe at a quarter past eleven
Same old man sitting there on his own
Looking at the world over the rim of his teacup
Each tea lasts an hour and he goes home alone

How can you tell me....

Have you seen the old man outside the seaman's mission
Memory fading like the ribbons that he wears
In our winter city, the rain cries a little pity
For one more forgotten hero in a world that doesn't care

How can you tell me you're lonely
And say, for you, that the sun don't shine
Let me take you by the hand
And lead you through the streets of London
I'll show you something to make you change your mind
I'll show you something to make you change your mind

ללונדון הגעתי בשעה לילה מאוחרת. חיכיתי לסיימון בתחנת האוטובוס. הילד כמובן היה חייב לאחר. אבל הגיע לבסוף בריצה קלה. התלתלים הג'ינג'יים השובבים שלו, מתנפנפים ברוח הלונדונית הקרירה. סיימון המתוק...הוא גדל...באמת נראה לי שהוא גבה בכמה סנטימטרים. נעשה גבר...ישבנו מיותמים בתחנת הרכבת המתרוקנת והחלפנו חויות...סיימון למרות גילו הצעיר הוא אחד האנשים העמוקים והמופלאים שיצא לי להכיר. החיבור ביננו הוא כל- כך חזק – כל-כך אמיתי.

חזרנו לכיוון הבית שלו באוטובוס. בלונדון, לשמחתי האוטובוסים באמת פועלים במשך כל הלילה. סיימון גר בבריקסטון – איזור שהיה פעם אחד האיזורים הקשים בעיר. איזור של סלאמס ושל מהגרים. אולי בגלל זה הוא ילד כל כך מקסים ורב גוני ונוח ומקבל....אבל אני חושבת שאפשר לזקוף הרבה לזכות הוריו.אותם זיכיתי להכיר יום למחרת.
זוג היפים מזדקנים שהחליטו בתחילת שנות ה- 40 שלהם, שאולי כדאי להתמסד ולהקים משפחה...הם הביאו את סיימון ואת אחיו הגדול דניאל בהפרש של שנה זה מזה. ליז ומייק באמת אירחו אותי כיד המלך. מייק היה בישראל ודיברנו הרבה על המצב כאן. הם שינהם סטלנים לשעבר – מייק הוא פסיכולוג וליז מורה...והיה לי לא פחות כיף איתם מאשר עם סיימון.

כבר ציינתי כאן שאני וסיימון שנינו טיפוסים שאוהבים לגעת ולמרות שאין ביננו קטע מיני אנחנו כל הזמן בהמרחויות תמידיות זה על זו וזו על זה...בכל בוקר הוא היה מעיר אותי בנשיקה על המצח. הלכנו יד ביד ברחובות לונדון..וסיימון שגדל כאן ידע בדיוק לאן לקחת אותי..עברנו דרך גלריית טייט, הביג באן, הלונדון איי והגענו עד לגריניץ. ראינו מחזה אחד, אכלנו בכמה מסעדות. וישבנו בהרבה מאוד בארים...אפילו מצאנו את עצמינו ערב אחד בטעות במסיבה פרטית של איטלקים שיכורים...שבה האוכל והשתיה היו בחינם. כמובן שהתבייתנו על המקום. סיימון עם הקסם הלונדוני ג'ינג'י שלו מיד התחבר עם כולם. ואני לצידו מרגישה כמו שהוא תמיד נותן לי להרגיש – כמו מלכה...

באחד הימים סיימון היה צריך ללכת להלויה של בן מחזור שלו שהתאבד...לא ממש חבר קרוב ...אבל בכל זאת. הוא התנצל נורא על זה שהוא משאיר אותי לבד אבל אני דווקא חשבתי שזאת הזדמנות פז לעשות כמה דברים בכוחות עצמי ולראות איך רחובובות לונדון מתיחסים אלי ללא המלוה הצמוד שלי.

את הבוקר ביליתי בשוק קדמן – שוק תוסס על גדות התמזה שאפשר לקנות בו דברים מדהימים מכל העולם...ויש שם גם חנויות בגדים רבות ...הרבה מהן מוכרות אפנת בדס"מ למכביר – כמובן שהכל היה יקר בטירוף...קניתי מעט מתנות לחברים. בכל חור מכרו פטריות הזיה...שמסתבר שהן חוקיות באנגליה – אז החלטתי לאכול כמה על הדרך...מה שבהחלט נתן קיק מעניין ליום השוק האנגלי שלי. השוק יושב על גדות הנהר בתוך כעין טירה עם מגדלים...והיה די מרוקן באותו היום...כך שהיה ממש , ממש נחמד לתור אותו.

אחר הצהריים הרמתי טלפון לגמד המרושע...ע"ע...והוא הזמין אותי לביקור בדירה הלונדונית שלו. מסתבר שהוא הסתדר לא רע בעיר – וגר באחד האיזורים העשירים בבית פרטי ומאורגן. לפרנסתו הוא מלמד פסנטר ועובד כ"עבד בתשלום" אצל מלכת סאדו. הוא מצתלם איתה לצילומים אירוטיים המתפרסמים באינטרנט... ומסתבר שהוא מרוויח לא רע מכל העיסק...שילוב של הנאה ועסקים תמיד משתלם. הוא גם עובד כעבד הבית של אחד המועדונים היותר אקסלוביים בלונדון. שכל אישה שנכנסת לשם מיד מתייחסים אליה כמלכה...וכל גבר...נו, כן מקבל יחס שמגיע לגבר.

אני מיד רציתי שיקח אותי איתו לשם – אבל מסתבר שהמועדון היה סגור לרגל שיפוצים בימים הקרובים. חיפשנו באתר האניטרנט..."הכלוב" הלונדוני אחר אטרקציות ומסיבות בדס"מ מעניינות. אך לצערנו פשוט לא היה כלום בזמן הקצר שהיה לי להיות בלונדון. כנראה שהקיץ האנגלי כל כך קצר שלונדונים מעדיפים לבלות אותו בחוץ ולא בשהיה במועדונים אפלוליים. נו מילא, בפעם הבאה...

בערב חזרתי לבית של סיימון...אחרי שהסתבכתי בטירוף עם התחבורה הציבורית בעיר. ולקח לי בערך שעתיים להגיע מן הצפון לדרום...סיימון אמר שהוא היה עושה את זה בחצי מהזמן...הילד עדיין לא הגיע וגם ליז לא הייתה. מייק הזמין אותי לאכול איתו ארוחת ערב שהוא בישל בעצמו וחלקנו ביננו בקבוק של יין משובח. הערב עבר לו בניחותה והלכתי לשון שיכורה אך מרוצה...

הימים האחרים עברו בנעימים בין האתרים השונים. קפצתי לבקר עוד פעם את פיל באוקסופורד והעברנו ערב נחמד בפאב השכונתי...הוא אפילו לימד אותי לשחק פול...הערב הסתיים כמובן על הספה בדירת הסטלנים הידועה לשימצה...

כן, כן אני אוהבת את לונדון...והארץ נראית לי משעממת ודלה מרגע לרגע...עוד שם התבשלה בי ההחלטה...אני רוצה לחיות בלונדון. אז ברגעים אלו ממש אני תרה באינטרנט אחר לימודים של תואר שני בעיר ...או בסביבה – אוקספורד יכולה להיות אלטרנטיבה מעניינת....אבל keep on dreaming Girl – מי בכלל יקבל אותי לשם...

אך אני ידועה כאדם שבדרך כלל משיג את מה שהוא רוצה...ואני בטוחה שזה לא יכול עד כדי כך קשה...כמובן שאזדקק למילגה. 60,000 ש"ח שכר לימוד לשנה – זה לא כסף שאני יכולה אפילו לחשוב שאחסוך...אבל אני בטוחה שאגיע לשם...אז שוב...לונדון חכי לרטרו.

חזרתי לארץ ולשגרה...ומה אני אגיד קשה...אני מתגעגעת לריגוש – לאנשים...אפילו לגשם. אז איפה להתחיל...פיל בא לפגוש אותי בשדה התעופה...עליתי על קצות האצבעות כדי להעניק לו את החיבוק והנשיקה שכל כך התגעגעתי אליהם.

כבר כשעלינו על האוטובוס לאוקספורד ...הבנתי שהולכות להיות בעיות...הנסיך התברר כצפרדע מובטלת שגרה אצל חברים...או בקיצור. דירות הסטלנים באוקספורד הן לא פחות גרועות מדירות הסטלנים בארץ. כלומר דירה עם ארבעה חדרי שינה המאכלסת כשנים עשר אנשים שחציים מתנחלים לא חוקיים (כמו פיליפ) וחציים (כמוני) בני זוג מזדמנים של אחד השותפים או המתנחלים. אני מיד הייתי מוכנה לותר ולשכור לעצמי חדר איפהשהו...מנסיון העבר אני כבר הבנתי שאני בשום אופן לא נגררת שוב לג'יפה של פיליפ. אבל לו היה רעיון עוד יותר טוב.

לפני שהסכמתי לשמוע שלחתי אותו להתקלח...יש גבול לכל תעלול...ואפילו בקיץ הבריטי הקריר רצוי להתקלח לפחות פעם בשבוע. אחרי שהוא יצא מהמקלחת לבוש בבגדים שעברו כביסה ...הסכמתי להתכרבל בזרועותיו העצומות ולשמוע את מה שיש לו לומר.

הוא הציע לסוע בוואן של זוג מהשותפים שלו לדירה – לפסטיבל טראס!!! הבעיה היחידה הייתה שכל הכרטיסים כבר נמכרו והוא רצה שנתפלח. אני מתה גם על פסטיבלים וגם על מוסיקת טראס...והרעיון לשון באוהל קסם לי הרבה יותר מאשר השהיה בדירה שהפעם האחרונה שבה היא ראתה מים הייתה אולי במאה שעברה...והמאפרות מתרוקנות לפעמים...כשהן נעשות גדושות מכדי להכיל את הבדלים...על הרצפה. אבל להתפלח...נו באמת, זה כבר לא לגילי.

שאלתי אותו אם אין אופציה להשיג כרטיסים בדרך קצת יותר קונבנציונאלית...והוא אמר שאם הקשרים שלו כסוחר סמים בדימוס הוא יכול להשיג כל דבר. אבל אין לו כסף לממן אותם. כסף מעולם לא הייתה בעיה אצלי...זה לא שנולדתי עם כפית של זהב בפה, אבל אני מרויחה די טוב ומעדיפה לבזבז את כספי על בילויים מאשר על דברים לא חשובים כמו מכונית למשל...חישבתי שבסכום שתעלה לי אחזקת רכב אני יכולה לסוע לחו"ל לפחות שלוש פעמים בשנה. ומאז שהפסקתי לעשן סיגריות, אני גם חוסכת כחמש מאות ש"ח כל חודש...תקציב הסיגריות הקודם.

אז הבטחתי לשלם גם את הכרטיס שלו...לא זול יצא הסיפור כתשעים פאונד (750 ש"ח) לכל כרטיס. אבל כמה הזדמנויות עוד יהיו לי להשתתף בכזאת הפקה...ועוד עם כל הקשרים הנכונים? פיליפ הכיר את כולם. מסביב לואן שלנו הייתה התכנסות של סוחרי הסמים של הפסטיבל (החברים של פיל). ואנחנו היינו מצוידים בכל טוב...החשיש הכי מצויין באיזור, סקאנק משובח ואפילו צ'ארס שהגיע ישר מהודו היו מנת חלקינו.

ואיך אפשר בלי כדורי MDMA החזקים ביותר שהיו לי בחיים...אקסטזי ומעט קוקאין...הכל מהתוצרת הטובה ביותר...וכמובן פיליפ עם הלשון הארוכה ביותר שאני מכירה – שמצליחה לעשות פלאים לכוס שלי...כמעט ושכחתי את המוסיקה....מי שמכיר טראנס ..אז שמות כמו "אייפקס טווין", "איצטטיק" וכמובן ההרכב הישראלי הבלתי נשכח "אינפקטד משרום"...ועוד רבים וטובים.

כל מי שאני שמעתי עליהם מעולם הטראנס היו שם...התפאורה הייתה מופלאה...הבמות, המוסיקה...ממש עולם ההרפתקאות של אליס. לאט, לאט החלה להחשף האמת העגומה באשר לפיליפ...מסתבר שאין לו תואר אצולה...וגם לא תואר מאוניברסיטת אוקסופרד...דברים שהוא סיפר לי בעבר. התואר היחיד שיש לו אולי זה תואר השקרן הכרוני...ואני מוכנה באופן אישי גם להעניק לו דוקטורט במין אוראלי...אבל זהו בערך. החברים הרבים שהיו מסביבנו דאגו לחשוף בפני את האמת על הבחור שאיתי. והיא נשמעה הרבה פחות טוב מהשקרים ששמעתי בהודו.

חשוב לי להגיד שבאופן עקרוני אני נגד שקרים. אני משתדלת לא לשפוט אנשים אחרים...אבל באופן אישי אני משתדלת כמה שפחות לשקר...ואפילו לחטוא בהגזמות. אבל...היינו בפסטיבל טראס באנגליה...לצידי היה בחור שלשונו חלקלקה מאוד...דבר שיש לו חסרונות...אבל כמו שכבר ציינתי גם הרבה יתרונות. הוא עדיין היה אחד האנשים המצחיקים שיצא לי להיות איתם בחיים שלי. לא ממש האמנתי לכל ההבטחות על איך שהוא יחזור איתי לארץ ונחיה באושר ובעושר...אבל לביקור הקצר שלי באנגליה – הוא היה אחד המארחים הטובים ביותר. את הפסטיבל סיימנו באפיסת כוחות. פיסית (מלרקוד במשך חמישה ימים ברציפות ולהזדיין בשאר הזמן) ומנטאלית (מהסמים, מלצחוק כמעט מכל דבר שפיליפ הוציא מהפה ומלנסות לסנן בין האמת לשקר שבדבריו).

נחתנו שוב בדירת הסטלנים באוקספורד. ופיליפ לקח אותי לסיור מופלא בעיר שבה נכתבו גם אליס בארץ הפלאות וגם שר הטבעות. זה אחד מהמקומות הקסומים שביקרתי בהם שילוב בין גנים משגעים לאדריכלות מדהימה. כל זאת בנוסף לנופך הפסטורלי של עיירה קטנה שבה אחת האוניברסיטאות המפורסמות בעולם.

בשלב זה הצהיר פיליפ שהוא חייב למצוא עבודה אחרת באמת לא יהיה לו כסף לכלום...הוא כבר הכריז על פשיטת רגל (מסתבר שבאנגליה גם אנשים פרטיים יכולים לעשות את זה – כל החובות כלפי הבנק נמחקים וכל כרטיסי האשראי מוחרמים)...וזה אומר בקצרה שאין לו גרוש על הנשמה...בג'נטלמניות מקסימה הוא סירב להצעתי לשכור אותו כמדריך תיירים בלונדון...ואני במילא הבטחתי לסיימון שאני אבוא לבקר גם אותו. הוא הכריח אותי להבטיח שאחזור שוב לאוקספורד לאמר שלום לפני שאני חוזרת לארץ ונפרדנו באהבה גדולה...נשיקה וחיבוק.

בכל פעם שאני קוראת משהו שהיא כותבת...אני מרטיבה...אני לא צוחקת...זה לא קורא לי כמעט מטקסטים. הרבה פעמים הם מעניינם, מגרים, מדליקים...ויוצא לי לקרוא די הרבה דברים בכלוב. אבל האישה הזאת ...ומה שהיא עושה לי. ...

בכל מקרה היום היא התעלתה על עצמה ב"עושים סוויץ'" בפורום. כמעט בכיתי מהסיפור...לא שהיה שם משהו עצוב. היא פשוט תיארה בפרטים את הפנטזיה הגדולה ביותר שלי...אחת שויתרתי עליה כבר מראש...כי היא חסרת סיכוי...

למי שעדיין לא קרא את הסיפור – אז קודם כל לרוץ לקרוא...ודבר שני...ככה אני רוצה את זה...על זה אני מפנטזת בכל לילה לפני שאני הולכת לשון.

זה חייב להיות עם אהבה ...עם המון אהבה...אני פשוט לא מרגישה שאדם אחד יכול להכיל את כל האהבה שיש לי לתת...היא תהיה הרבה יותר בריאה אם היא תתחלק ליותר מאדם אחד.

עוד דבר...חברי הטובים ביותר הם הומוסקסואלים. כמובן שאלו קשרים אפלטוניים בלבד...וטוב שכך. לא הייתי רוצה להכנס למיטה עם חבר טוב...אבל אני אוהבת את איך שהם חושבים. את המיניות המוחצנת שלהם, את הדיבור הפתוח על סקס...והקיבעון האנאלי...והאורלי...אז אם מישהו מכיר זוג הומאים שמחפש צלע שלישית...ושוב לא לסקס...או לפחות לא רק לסקס אלא למערכת יחסים שמושתת על אהבה ושיתוף.

שוב, אני יודעת שזה כמעט בלתי אפשרי...אבל אם זה היה אפשרי – ככה הייתי רוצה...בדיוק ככה.

אולי נפגשנו פעם בגילגול קודם...ודפקנו איכשהו את הקרמה שלנו בנושא תיקשורת...אחרת באמת קשה להבין איך שני אנשים יכולים לתקשר זה עם זו בצורה כל-כך קלוקלת. מערכת היחסים הזאת שלי ושל פיליפ עברה כל כך הרבה ניתוחים ואנליזות...ועדיין אנחנו לא מבינים זו את זה - באופן בסיסי.

בהתחלה חשבתי שזה מחסום השפה. בסך הכל, אנגלית היא לא שפת האם שלי והוא מדבר בערך שלוש וחצי מילים בעיברית. אבל יודע לענות בצורה מדוייקת על השאלה..."מה השעה?" הוא האדם היחיד שראיתי מסתובב בהודו עם שעון. זו פעם ראשונה שהייתה לי מערכת יחסים רומנטית עם מישהו שהוא לא דובר עיברית. באופן עקרוני אני לא מתה על גברים ישראליים. יש לי קושי עם מצואיזים, שובינזם ויהירות. וכל פוזת ה"גיבור בצבא ההגנה" לא לגמרי עושה לי את זה. כך שאני מוצאת את עצמי בשנים האחרונות יותר ויותר עם אנשים שלא נולדו או לא גדלו במדינת ישראל.

האמת הרומן שלי עם פיל מתחיל שוב בארץ הצ'אי והצ'פאטי....אני יושבת לי בחדר בדלהי ואוכלת פיצה האט (שגרמה לי להרעלת הקיבה הכי קשה שהייתה לי בחיים – אבל זה כבר סיפור אחר ובפעם אחרת יסופר...) עם שתי בנות מדהימות. אחת אוסטרלית כבת 35 ,מורה ליוגה ורקדנית בלט קלאסי בעברה. ואחת יפיפה ספרדית גם בערך באותו הגיל...ומה כבר יכולות שלוש בנות לדסקס בחדר ממוזג על גבי מגש פיצה עם חום של 40 מעלות צלסיוס בחוץ. נו, טוב שניחשתם ...בנים.

והיה לבנות די הרבה להגיד בנושא. הנסיון שלי כלל עד אז בעיקר גברים ישראליים ולא חשבתי שיש הבדל קיצוני בין הגישה הבסיסית שלהם...לגישה של גברים בשאר המקומות בעולם. מסתבר שטעיתי בגדול. אז בנות אם אתן תוהות למה הגבר שלכן מסתובב והולך לשון ברגע שהוא גומר..ולא מביא לכן ארוחת בוקר למיטה, ולא אומר לכן כמה שאתן יפות...אז מסתבר שזה בעיקר עניין של חינוך ותרבות. לפי מדד סטייסי ואלן...הישראלים הם באמת הכי גרועים וככל שהם צעירים יותר וקרובים יותר לחינוך הצבאי שלהם...הם יותר בהמות.

האוסטרלים גם כן די דומים בגישה שלהם...וכך גם האמריקאים. אבל מאהב אירופאי זה עולם אחר. הוא מפנק ומתחשב...ואפילו עם מדובר בסטוץ של לילה הוא יחבק אותך עד שתרדמי ובבוקר למחרת הוא יביא לך קפה למיטה. כמובן שמדובר כאן בהכללה גסה אבל באופן עקרוני...אני למדתי על בשרי שאכן יש בזה משהו. האירופאים מתייחסים לנשים שלהם בהרבה יותר כבוד והערכה...הם סבלניים הרבה יותר, הרבה פחות לחוצים, הרבה יותר רגישים ומתחשבים...בכל מקרה באותו הרגע החלטתי שאני חייבת לנסות להיות עם גבר אירופאי.

את פיליפ פגשתי על הגנגס ברשיקש...הגנגס הוא נהר קדוש. האגדה אומרת שמי שרוחץ בגנגס נשטפים מעליו כל חטאיו. אני טיילתי באותו הזמן עם סוון – רופא גרמני וחובב יוגה. החלטנו לצאת לרפטינג בנהר הקדוש ופיליפ היה איתנו באותה הסירה...מכאן התחילה מערכת יחסים סבוכה ופתלתלה ....

התחלנו בתור ידידים...לי היה ברור תמיד שהוא היה רוצה יותר. אבל בעצם אני תמיד חושבת שכל גבר שנמצא בסביבתי חייב להכבש באופן כמעט אוטומטי על ידי היופי החיצוני והקסם האישי שלי. יכול להיות שוב...שהכל נובע כאן משחצנות ומעודף בטחון עצמי...וכבר כתבתי כאן שאני אוהבת את עצמי יותר מכל אחד אחר שהכרתי...ומחפשת את האיש שיצליח לאהוב אותי באותה המידה.

בכל מקרה הקשר התקרב...ואחרי חודש של אימוני יוגה אינטנסיביים יחד – הרגשתי שאנחנו חברים הכי טובים. הייתי מוכנה לעשות הכל למענו...הוא הצחיק אותי נורא. ואז חשבתי שזה יהיה זמן טוב לשדרג את מערכת היחסים ביננו. פיליפ תמיד נתן לי להרגיש שזה מה שהוא היה רוצה. הוא מעולם לא ניסה לגעת או להגיד במילים את מה שהוא מרגיש. נימוסים אנגליים הם דבר נפלא. אבל הוא הסתכל בי במבטים מעריצים שאצלי לא השאירו בי מקום לספק. אחר כך הוא גם אישר את זה שמהרגע הראשון שהוא ראה אותי הוא ידע שאני אהבת חייו ...אבל אז הכל התחיל להסתבך.

להתחיל קשר בחדר בגסט האוס הודי זו משימה כמעט בלתי אפשרית...כל העולם שלך הוא חדר עם מיטה...ובמקרה הטוב עם שירותים ומקלחת צמודים. ברישקש עוד היו לנו המון אנשים שהכרנו אבל כשהמשכנו הלאה לורנסי...היינו רק שנינו לבד...אחד על אחד...בלי אף אחד מלבדנו...זה אינטנסיבי, זה מטורף, זה 24/7 ויותר מזה...הדקות היחידות שבהן הייתי לבד הן אלו שביליתי בשירותים.

אולי זה אפשרי אחרי שנמצאים שנים ביחד עם מישהו...אבל זו מכת מוות בשביל התחלה של קשר.

תיקשרנו בצורה הגרועה ביותר האפשרית...לא רבנו...אבל השתיקות היו מעיקות...בסוף החלטנו שהוא ממשיך לגואה...לארץ המסיבות והסמים ואני...אבוי לי...נסעתי למקום אחר לגמרי...נרשמתי לקורס
וי-פסנה (מדיטציה של 10 ימים בשתיקה ועינויים) בראג'יסטן.

יצאתי משם כמעט מוארת כשקיבלתי את המייל מפיליפ שהוא מתגעגע בטירוף וביקש שאני אגיע לגואה...טיילתי עוד כמה שבועות ברגיסטאן המדברית והקסומה עד שהדרמתי אל החוף. שם הוא גר בבית עם עוד בחורה אירופאית ובחור אמריקאי...בית עם שני חדרים בלי דלת בינהם...מטונף ומלוכלך...בלי שירותים ומקלחת...ואני בחוסר חוכמה הסכמתי לגור בתנאים הלא אנושיים הללו רק בשביל להיות עם אהוב ליבי.

כמובן שזה לא הסתדר – אני סבלתי...פתאום גיליתי שיש לי גם סקביאס וגירד לי כל הגוף...שוב לא תיקשרנו ...מוזר איך שני אנשים שהסתדרו כל-כך טוב בתור חברים אפלטוניים...מפסיקים לתקשר ברגע שהם מתחילים לשכב...שוב נפרדנו...שוב נשבר לי הלב...על החוף הים היפה ביותר בעולם ואני לא יכולה לראות את כל היופי שמסביב כי הכאב שבפנים מעפיל על הכל.

ועכשיו – רטרו – פעם שלישית בלונדון...אולי נצליח להחזיר את הגלגל אחורה ולהיות שוב החברים הכי טובים...

אין לי שום דבר מעניין לספר הבוקר. סתם עוד יום להעביר עד שאני נוסעת ללונדון. מסתכלת כל רגע על השעון בשאיפה שהזמן יעבור כבר...ואני אהיה שם. מוזר איך אנחנו מבלים כמעט את כל חיינו בציפיות (ואצלי גם הרבה בפנטזיות) על העתיד. במחשבות, תהיות...וחרטות על העבר...וכמעט ולא נמצאים ב"כאן ובעכשיו" – כלומר בהווה.

המורה שלי לרייקי היה אומר "העבר הוא בית קברות, העתיד לא קרה עדיין – מה שנותר לנו הוא ההווה." אבל איך אפשר בכלל לחוות את ההווה הרי ברגע שאנו מודעים אליו הוא כבר לא כאן...ברגע שאנו מנסים לתפוס את הרגע הוא כבר חלף...

בכל מקרה ההווה כרגע הוא די סטנדרטי...בוקר ואני יושבת ומפנטזת על לונדון...בעתיד...ועל פיליפ...העבר.

אם היה צריך להיות פרק ראשון בעלילות דסדמונה – זה היה הפרק הראשון. אם אפשר לדלג על הילדות ועל הפנטזיות שלי בגיל 10 כשהייתי שוכבת לבד במיטה ונוגעת בעצמי ומדמיינת איך דום טוב לב חובט בישבני ואחר כך מלטף אותי עד שאני נרדמת, אז הגמד המורשע הוא הראשון שחשף אותי לעולם הבדס"מ.

עבדתי באותה תקופה כאסיסטנטית של מעצבת. שעבדה מהבית והשכן שלה, בחור בגיל שלי, היה עיתונאי ואחראי על מדור הלילה באחד המקומונים. איכשהו התחברנו ואני קיבלתי המון הזמנות חינם למסיבות והופעות שאליהם הייתי מגיעה כבת זוגו.

לא היה שום דבר מיני...האמת שהיה לו הרמון של נשים...שכולן היו חברות טובות. אני אף פעם לא הבנתי מה כולן מוצאות בו אני והבוסית שלי בזמנו, שהייתה גם חברתי הטובה היינו קוראות לו הגמד המרושע מאחורי גבו. הוא היה בערך בגובה 1.60 ס"מ...כל הבחורות שאיתן הוא היה יוצא היו תמיד גבוהות ממנו – עם לוק של דוגמניות...והוא היה, האמת, די מכוער ומקריח. אבל היה לו חוש הומור ציני ומרושע שהאדם שהוא היה מפנה אותו כלפיו לא היה כדאי לו להיות בסביבה. לגבי כל השאר הוא היה פשוט מצחיק באופן יוצא דופן. אולי בגלל זה הלך לו כל כך טוב בעיתון – הוא פשוט היה קוטל את כולם – ואי אפשר היה לא לצחוק כשקראת את מה שהוא כתב.

בקיצור הגמד המרושע ואני נעשינו חברים מאוד טובים. הוא היה מכיר לי את הבחורות שאיתן היה יוצא – שכמו שכבר ציינתי היו כולן גבהות ויפות. הוא תמיד היה עוזב אותן ומותיר אותן שבורות לב. והן איכשהו התחברו זו אם זו ותמיד הייתי פוגשת בהן ביחד אצלו בדירה. הן גם נותרו חברות טובות שלו ומדי פעם הוא היה ממחזר את אחד מקשריו הקודמים וחוזר לצאת עם מישהי מהן.

הוא גר בבית ערבי ישן מדהים עם חצר פנימית והיה מקושר לכל המי ומי של העיר. כך שתמיד היה מעניין אצלו. פרט חשוב אחר ששכחתי בקשר לגמד המרושע. הוא היה קלידן מאוד מוכשר – הוא היה שותף בהרכב של מוסיקת ג'אז שהוציא אפילו שני דיסקים והושמע ברדיו. באיזושהו שלב החליט הגמד המרושע שהארץ קטנה עליו הוא היגר מכאן ללונדון.

ערב אחד ישבנו אני ואהובתי ירוקת העיינים – שאותה הזכרתי באחד הפרקים של בלוג זה...והיא האמת צריכה להיות נושא של פרק בפני עצמו...אצל הגמד המרושע והוא פרש בפנינו בהרחבה את אהבתו לנשים דומננטיות ולכפות רגליים. עד אז בכלל לא חשבתי שקיים פטיש מסוג כזה. הקשבנו לו בעניין והוא הראה לנו גם את אוסף הפריטים היחודיים שקיבל ממלכה בדימוס שמצאה לה מאהב ונילי והייתה צריכה במהירות להפתר מכל פריטי הסאדו שהיו ברושתה , היא השאירה אותם למשמרת אצל הגמד והוא הוציא אותם אחד אחד והדגים את השימוש בהם.

אני הגבתי בעניין – לא הזדעזעתי – כי אני לא טיפוס שנוטה להזדעזע...מאוד סיקרן אותי הקטע...אבל לא מצאתי אף שותף לסקרנות הזאת שלי. אהובתי ירוקת העיניים הייתה עסוקה באותו הזמן עם אישה אחרת שגזלה את תשומת ליבה...והגמד בשלב מסויים התחנן בפניהן שיתנו לו ללקק את כפות רגליהן בזמן שהן שוכבות זו עם זו...אבל כמובן שהן סירבו באלגנטיות. אני עדיין לא הבנתי אז שאני אוהבת אותה ובזבזתי את זמני על בתול מתוק שהיה מעט מעל גיל 18 וצעיר ממני ב- 10 שנים.

כשחקרתי עוד על הנושא, גיליתי שיש לי חברה טובה שגם היא סאבית במיל' – החבר שלה סירב להכאיב לה...ומאהבתה אותו נגמלה מכל עסקי השס"ק...אבל מצאה את עצמה מתגעגעת יותר ויותר. דיברתי גם איתה על הנושא...וזה סיקרן אותי ...ואז באה הנסיעה להודו...ושם עולם אחר...

הגמד המרושע שוכן בביתו בלונדון...כתבתי לו מייל...והוא אמר שבשמחה יקח אותי לכמה מועדונים בלונדון...לא סיפרתי לו עדיין על העניין החדש שלי בבדס"מ – אבל אני בטוחה שהוא מכיר טוב, טוב את הסצנה שם. אחת מהסיבות לכך שהוא עזב את הארץ הייתה הטענה שאי אפשר למצוא כאן מלכות...

עוד צד שעדיין לא נחשף כאן בבלוג הוא הצד הבודהיסטי שבי. אני מאמינה גדולה בתורתו של הבודהה וכל מה שנובע ממנה. כל מי שמכיר טיפה את התורה יודע שאין מדובר בדת...אולי חלק מהמאמינים בתורה זו פיתחו בדרך התנהלותם מוטיבים של דת, כמו השתחוות לפסלים, תפילות לאלים וכו' אבל העיקר הוא האמונה בתפיסה עצמה והליכה בדרכו של בודהה, כלומר האמונה שכל הבריות זכאיות לאושר ולסיבות לאושר. כמו כן המדיטציה מהוותה צד חשוב באמונה – וגם בזה אני משתדלת להתמיד.

עוד קצת רקע לבורים שבנו...הכללים החשובים בבודהיזם הם די דומים לרוב תפיסות המוסר האחרות. והם: 1. אין לפגוע ביצורים חיים – אנשים ובעלי חיים כאחד. 2. אין לשקר 3. אין לגנוב 4. אין להיות מעורבים בפעילות מינית הפוגעת בזולת. בקשר לכלל הרביעי לדעתי אין סתירה בין בדס"מ לכלל הזה – כל זמן ששני הצדדים נהינם ומרגישים מסופקים אין פגיעה אמיתית באיש.

עוד אחת מהתפיסות החשובות בבודהיזם היא התפיסה בנוגע ל"קרמה" – חוק הסיבה והתוצאה. רבות נכתב ונאמר על נושא הקרמה ויש דתות ואמונות רבות המתייחסות אליה וכל אחת מגדירה אותה בצורה מעט שונה. אני אנסה להסביר אותה לפי מיטב יכולתי,תפיסתי ואמונתי. מכיוון שהקרמה (בניגוד לנושאים אחרים בבודהיזם שהם פשוט אמת אובייקטיבית שלא ניתן להתווכח עליה) היא עניין של אמונה – כלומר, אין שום הוכחה לכך שהיא קיימת – ולכן ניתן להאמין בה או לחשוב שהכל שטויות – כפי שרבים וטובים מחברי חושבים.

הקרמה – אומרת בפשטות – שלכל מעשה שעושה האדם יש תוצאה, והתוצאה קשורה במעשה שעשה האדם. כלומר ככל שאדם יעשה יותר מעשים חיוביים הכוללים עזרה לזולת, חמלה, נתינה וכו' כך יקרו לו יותר דברים חיוביים בחייו האלו או בחייו הבאים. ככל שהאדם יעשה יותר מעשים שלילים הכוללים כעס, אלימות, גנבה וכו' יקרו לו יותר דברים שלילים בחייו האלו או בחייו הבאים.

כלומר המטרה שלנו היא לצבור כמה שיותר קרמה חיובית כדי לעשות את חיינו כמה שיותר חיוביים. כמובן שהסברתי את הדברים בצורה פשטנית להכאיב...מי שרוצה יותר פרטים על נושא הקרמה והבודהיזם מוזמן לפנות אלי בפרטי ואני אשמח לעזור ולהפנות אותו לחומר קריאה ולסדנאות. אני מתנצלת מראש לכל מי שכן מבין בנושא על ההסבר השטחי...פשוט קצרה היריאה.

בכל מקרה מאז שהתקרבתי לבודהיזם השתפרו חיי ...אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר עד כמה. אולי סתם אדם צריך משהו להאמין בו ואני מתחברת לרעיונות האלו יותר מלכל רעיון אחר שאותו שמעתי /קראתי. וההמשך מקשר אותי לרעיון של איך לשפר את הקרמה שלי בנושא הזגויות...שהיא ....עד עכשיו...לא הייתה מהמשובחות...

המחשבה היתה להתחיל לשדך בין חברי הרווקים...ויש לי הרבה כאלו...עברתי על הרשימה בראש ובינתיים מצאתי שני זוגות שיכולים לדעתי להתאים אני הולכת לדבר עם ארבעתם היום יותר מאוחר ואני מקווה שהם ישמחו...בכל מקרה...להזיק זה לא יכול.

May all beings be happy

זהו, הכל כמעט סגור...אני נוסעת. דיברתי עם סיימון אתמול בטלפון...איזה חמוד...הוא מיד זיהה את הקול שלי..."אני לא מכיר עוד אף אחד עם המבטא המוזר שלך"...הוא תמיד צוחק על האנגלית המוזרה שלי מן שילוב בין מבטא ישראלי לקנדי...סיכמנו ששנינו נחפש בשבילי כרטיס טיסה זול ונדמה לי שמצאתי אחד ממש טוב לשבוע הבא. מה שנשאר זה רק להודיע לו ולהזמין טיסה.

כבר הודעתי בעבודה...לא שהם היו מרוצים, אבל הם אף פעם לא מרוצים משום דבר שאני עושה...ובכל זאת אני ממשיכה לעבוד כאן...לכו תבינו...

חזרה לסיימון...נפגשנו בדהרמסלה, או בז'רגון הישראלי המקומי "דהרמסטלה" מקום מושבה של הממשלה הטיבטית הגולה בהרי ההימליה שבהודו הרחוקה. היה לי בית מקסים בלב היער לא רחוק ממרכז "טושיטה" לבודהיזם טיבטי. החלטתי להצתרף לקורס בודהיזם טיבטי במרכז. הקורס היה בן 10 ימים ובשתיקה.

את סיימון היה קשה לפספס – אנגלי ג'ינג'י – בן 19 - דומה שתי טיפות מים לקריקטורה של טיניטין...הדמות המצויירת של הנער הצרפתי. ילד מתוק...שאיכשהו למרות השתיקה...הוא לא הפסיק לדבר. אני והוא התחברנו אוטומטית...נראה לי שהוא ראה בי מעין דמות אם/אחות גדולה – ואותי הוא פשוט נורא הצחיק...והזכיר לי באיזשהו מקום את פיליפ...האקס המיתולוגי הנזכר.

אחר כך המשכנו ביחד לקשמיר וללה...עם עוד שני ישראלים שפגשנו בדרך. היינו ישנים מחובקים בלילה והייתי מאכילה אותו בכפית...עד שמאור הבחור הישראלי שהיה איתנו היה חייב להגיד משהו שהביך את סיימון וגרם לו לנסות להתנהג בצורה יותר בוגרת...אבל זה נמשך רק כל עוד מאור היה בסביבה. כשהיינו ביחד שנינו הייתה תמיד הרמוניה וחום ואהבה...

עכשיו, בדרך כלל, מההיכרות שלי עם האנגלים...ומשום מה היו לי המון חברים מהארץ הלוטה בערפילים...הם בדרך כלל טיפוסים די קרירים. אבל לא סיימון הוא כמו גור חתלתולים ... אולי זה בגלל השיער הג'ינג'י – אולי זה בגלל שהוא פשוט כזה. אבל הכי כיף בעולם זה לחבק אותו וללטף אותו ולעשות לו "נעימים"...אני לא אכחיש שהיה מתח מיני...הרי בכל זאת. אני אישה והוא גבר...ולמרות הפרש הגיליים עדיין שנינו אנשים מאוד מיניים.

דיברנו על זה, ניתחנו את זה מכל הצדדים...אני הייתי צוחקת עליו שהיה עומד לו ממשב הרוח...והוא היה אומר לי "מה את רוצה...אני בן 19"...אבל בסך הכל היה נפלא ביחד דאגנו אחד לשניה ואהבנו נורא – כמו אחים...עם קצת מחשבות על גילוי אריות...יהיה כל כך טוב לראות אותו שוב, לחבק אותו חזק...מקווה שהוא לא השתנה הרבה...מקווה שהוא לא ישתנה אף פעם.

לונדון חכי לי...אני בדרך...