אני אמשיך לכתוב לך כאן כאילו אתה קורא, בסדר? אני מלאת רגשות מעורבים ורוצה לפרוק, ועם מי עוד אני יכולה לדבר עליך אם לא איתך?
לא קל לי. אני מרגישה כאילו הרסתי הכל. כאילו אפילו להיות שם בשבילך רק כשנוח לך עדיף על לקבל הודעה ולדעת בוודאות שהיא לא ממך.
אני מרגישה אשמה. מצחיק, זה תמצית כל מה שאני. רגשות אשם.
אז אני מתנצלת. אני מצטערת שהוצאתי ממך את הצד הזה, המכוער והבלתי נשלט, שגרם לך כל כך לכעוס על עצמך. אני מצטערת שלא הצלחתי לתת לך את האהבה שלי בצורה שבה יהיה לך נעים לקבל אותה. אני מצטערת שבגלל הבעיות שלי אנחנו לא נהיה מאושרים ביחד.
היום אני הולכת להפגש עם חברה למסיבת יום הולדת של הכלבים שלנו, ואני אספר לה מה קרה ומה עשיתי. ולא יהיה לי קל יותר, אבל אני לא אהיה לבד. אני תוהה אם לך יש למי לספר. למי לפרוק. או שאתה פשוט תעמיד פנים שהכל בסדר, ותנסה להשכיח מעצמך שהיום הוא היום שבו וויתרתי עליך. הרבה אחרי שאתה ניסית להפתר ממני, כן. הרבה אחרי ששנינו ידענו שזה נגמר, כן. משכתי את זה כל כך הרבה זמן שהספקת לשכוח שזה בשבילי והתחלת להתרגל לזה. כעסת עלי על שאני מתעקשת להעמיד פנים שהכל בסדר וזו שגרה חדשה, אבל באותו הזמן גם אתה התרגלת לשגרה הזו. במקום שיחת לילה טוב זה הפך לשיחת סוף יום עבודה. במקום אחת לשבוע זה היה אחת לשבועיים. בלי מחוייבות רגשית מוסכמת, אבל בידיעה שאתה תמיד יכול להתקשר כשאתה צריך. כאילו בשבילי. וגם אני יכולתי, כנראה, אבל לא עשיתי את זה. זה כבר לא המקום שלי. אולי מתוך הפחד שאם אתקשר אתה לא תרצה לתמוך בי. כמו שעכשיו אני מתנתקת כי אני מפחדת לראות אותך מאבד בי עניין. למרות שטענת שהוא לא היה שם. שלא הייתי האחת מההתחלה, וזה היה רעיון של השותפה שלי.
אגב, אף אחד לא באמת מתאהב ממבט ראשון ומבין שזה הבן אדם שהוא רוצה לראות מאושר לצידו. חוץ ממני. הלב שלי החסיר פעימה מהרגע שנכנסת לחדר, למרות שאתה טוען שהתעלמתי ממך. אנשים נהיים "האחד" אחרי שעוברים תהליך. אחרי שרואים שיכולים לאבד מישהו, וזה כל כך מפחיד אותם שהם מעדיפים לוותר על משהו אחר בחיים. והוויתור הזה לא נראה פשרה, אלא צעד מבורך, כי הוא מקרב אתכם ומקדם אתכם לביחד.
אתה השקעת בי המון מאמץ. המון. מהיום הראשון שהכרנו. מהפעם הראשונה שהגעת אלי. לא היה רגע, אפילו אחרי הפרידה, שלא הרגשתי מחוזרת. אבל אתה לא התפשרת אף פעם בשבילי. ובגלל זה הערך שלי בחיים שלך כנראה פחות מהערך שלך בשלי. כי אני.... אני לא התפשרתי אפילו. אני התגמשתי והתאמצתי ונהנתי מכך שהנה יש לי עוד הזדמנות לשמח אותך. כל השאר נראה ככ שולי באותם הרגעים. ורק עכשיו אני מבינה שלא נשאר ממני הרבה בלעדיך, בזמן שאתה נשארת בדיוק כפי שהיית לפני שנה, רק שהיה לך צעצוע ממש מהנה ומוצלח שנשבר.
וזו בדיוק הסיבה שלא הייתי האחת מעולם. כי אתה לא התגמשת לעברי, לא נתת לי לחדור מספיק בשביל שאהפוך לחלק ממך שתוכל לקרוא לו בבוא היום "החצי השני שלי". אני מקווה שיום אחד תבין את זה, ותוכל להסתכן כדי לבנות קשר בריא וטוב. אולי חלק ממני עדיין מקווה שזו תהיה אני, אחרי שאבין איפה אני בתוך כל זה. כי הרי לא העמדתי פנים. כל שינוי בי היה אמיתי לגמרי, מלא מודעות ומוטיבציה להצליח להיות מי שאתה ראוי לה לצידך. מי שאני היום לגמרי אמיתית, אין לי שום הקלה בלהפסיק להעמיד פנים. אבל מה כל זה שווה כשניסיתי להתאים לך כמו כפפה ליד ונשארתי רק כפפה.
ואתה? איפה אתה עכשיו? מה תעשה היום? מה אתה מרגיש בתוך כל זה? אני יודעת שאתה לא באמת תענה לי, אז נשאר לי לדמיין. אני מאחלת לך רק אושר וסיפוק, אבל בתוך תוכי מקווה שאתה קצת סדוק. רק קצת. מספיק בשביל שכל המאמץ שלי יחסר לך. מספיק בשביל שהשנה האחרונה לא תהיה בזבוז עבורך. אתה תצא למסיבה, לראשונה מאז שהתחלנו לצאת? זה יסמל עבורך את הסוף, את החופש? אתה יודע שאני לא אדע, ולכן לא יכאב לי. הספק, כמובן, צורם. אבל באותה המידה יש סיכוי שלא, וזה מעודד. עדיף על לדעת ולראות אותך עושה את זה בפועל. אתה האקס של שרדינגר עבורי עכשיו. גם מתנחם בזרועותיה של מישהי אקראית, גם ממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, וגם מתאבל ומתגעגע. תלוי במצב הרוח שלי באותו הרגע.
אני כן יודעת שמה שלא תעשה היום, לפחות היום, זו תהיה התמודדות. אני יודעת שאתה תשב ותחשוב מה דפוק בך. כי למרות שאף פעם לא הרגשתי ראויה לך, זה רק כי הערצתי, ואני עדיין מעריצה אותך. אבל אני מתמודדת די חזקה בשוק הרווקות, ואני יודעת שהתגעגעת לחופש ממחויבות רגשית ומטען, ולא למה שיש לחיי הלילה להציע לך. אני יודעת, כי אתה אמרת לי במילים האלה בדיוק "אני יודע שאני אתחרט כל החיים על שוויתרתי על האהבה שלך, אבל כרגע אני לא צריך אותה". וזה בטח יעבור לך בראש שוב ושוב היום, איך שלא תבחר לבלות את הערב.
אז אני רוצה לענות לך. אתה חוזה חרטה עתידית, אבל אתה לא מתחרט עכשיו. וזה בסדר. וסביר להניח שלא תתחרט כל החיים. יש סיכוי שאפילו בכלל לא תתחרט, ברגע שתתרגל שאני לא שם. וזה לא כי אתה דפוק. אתה לא פגום. טוב, אולי קצת 😄 אבל לא בגלל זה. אני הייתי חונקת. למרות שנתתי לך את כל החופש שהיית צריך ויותר, ומעולם לא ביקשתי כלום, תחושת האחריות, בדיוק מה שהפך אותך לבן אדם כל כך כל כך טוב בעיניי, גרמה לך להרגיש תמיד מחוייב, אחראי, הולך על ביצים. אתה ידעת כמה אני צריכה אותך, אז באת לעזרתי בלי שאבקש. ולמרות שאון דה פייפר לא ביקשתי, אתה קיבלת עבודה כפולה של גם להיות שם כשצריך, אבל גם לדעת מתי צריך. זה בטח נורא מעייף להיות במודעות כל הזמן. אני מתנצלת שהבאתי אותך לשם. ניסיתי שיהיה לך כמה שיותר טוב ונוח, אבל יצא לי הפוך. וגם יצא לי טריק מלוכלך, כי עכשיו און דה פייפר אין לך במה להאשים אותי ואתה יכול לכעוס רק על עצמך שזה לא עבד, אבל בדוגרי זה כי אני הפלתי עליך גם את התפקיד הזה. לא בכוונה, אתה יכול להאמין לי. ועל כך אני מתנצלת.
אבל כל אחד היה משתגע. בעצם לא, ממש להפך. כל אחד היה פשוט נהנה מזה כל עוד זה שם, ואני הייתי זו שרואה שמשהו מפגר וחותכת. אבל לא אתה. אתה מדהים. אתה שנה שלמה הלכת על ביצים כי היה לך מספיק אכפת לתת לי כל מה שאני צריכה, בלי שאבקש. לדעת מתי לעודד, בלי שאבקש. לפעמים לבלוע כעס כי אתה יודע שאני לא אתן לך קונטרה. לא פלא שלקראת הסוף ירדת מהפסים. לא פלא שהרגשת הקלה. אבל זה ממש ממש ממש לא בגלל שאתה דפוק. ההפך הוא הנכון. זה בגלל שהתעייפת להיות כל כך מושלם.
ואולי מישהי תצליח לאהוב אותך את אותה האהבה האבסולוטית שמגיעה לך. ולתת לך את כל מה שאני נתתי ויותר. את מה שבאמת מגיע לך. היא תדע להכיל אותך, ותדע ללחוש שהיא צמאה כשאתה קם לשירותים, ותדע לקום להביא בירה חדשה בשניה שהבקבוק נגמר ושאתה אוהב גבינת אמנטל על ההמבורגר (זוכר שפעם הצלחת לצאת עלי אפילו על זה? אבוי. לאיזה מצב קיצוני הבאתי אותך. אני מצטערת. אני מפלצת. האמת שזה ממש לא כזה מוזר לדעת מה אתה שם על ההמבורגר כשאנחנו אוכלים בבלק כל יום ראשון כמסורת. זה היה מיותר), אבל תדע גם לומר מה היא צריכה, מה הגבולות שלה, מה ישמח אותה. וכך אתה לא תהיה בלחץ התמידי הזה של לנסות לקלוע. ואז תהיה מאושר. כי אתה לא פגום
מה שאני בטוחה שלא יקרה היום, וזה אולי מה שאתה הכי צריך, זה לפתוח, לספר למישהו שידע להכיל אותך. אבל אתה לא תעשה את זה. כי אין דרך לספר את זה בצורה שלא תוציא אותך מפלצת. ההתנהגות שלך לקראת הסוף היתה מזעזעת, כן, ואתה בעצמך יודע את זה. וגם אני.
אבל אתה לא צריך ביקורת. את כל זה אתה יודע גם בעצמך, ואני יודעת כמה אתה כועס על עצמך על רגעי החולשה האלה.
מה שאתה צריך זה מישהו שיחבק אותך ויגיד "וואוו, לאיזה מצב מזעזע הגעת שהתפרצה ממך התנהגות כזו. זה בטח נורא, אני מצטערת שנאלצת לחוות את זה. טוב שעכשיו זה מאחוריך"
אז אני לא אחבק אותך, אובוויאסלי. אבל אני כן אגיד. כואב לי לחשוב באיזה לחץ היית, וכמה כלוא הרגשת. כואב לי שהייתי אשמה בכך. אם הייתי מבינה את זה מוקדם יותר יכולנו להמנע מזה. יכולנו להיות מאושרים. אתה עמדת בגבורה המון זמן, אתה התמודדת בצורה הטובה ביותר שיכולת עם מצב שאף אחד לא אמור להגיע אליו. אתה גיבור. אני מעריצה אותך. אני מקווה שכשתפסיק לכעוס על עצמך ותבין שאני זו גרמה לכך תצליח לסלוח גם לי. אני מקווה לסלוח לעצמי על כך שהבאתי את הבן אדם שאני כל כך, כל כך אוהבת לקצה. ובניסיון לנחש מה אתה רוצה הפכתי לנטל בלתי נסבל טעון רגשית ומלא ברגשות אשם. תנשום לרווחה, זה מאחוריך. יש לך הזדמנות להתאושש, להשתחרר, לדאוג רק לעצמך ולהבין שאתה לא יכולת אחרת. אני בכיתי במצבי דחק. אתה התפרצת על אדממה או אמנטל. וההתפרצויות שלך לא פחות לגיטימיות מהבכי שלי. אם כי תנסה להמנע מצריכת מזון בחברת אנשים אחרים, כי נראה שזה מוטיב חוזר ;). אני מקווה שתחושת ההקלה שווה את זה שתאלץ לוותר על הסקס שלנו, ובו בזמן מקווה שלא, כי אני יהירה. אבל היי, אני לעולם לא אדע. כי אתה האקס של שרדינגר.
כשתחזור לישון בבית תחבק את יודה בשמי. הוא פגום אבל ראוי לאהבה. ואתה גם ראוי לאהבה. ואפילו לא פגום :)
p.s.
אתה לא פגום. אתה ראוי לאהבה. אתה תהיה מאושר. אין לי ספק בזה. אתה תמצא מישהי שגם לא צריכה להתאמץ כדי להתאים לך, וגם מוכנה לעשות את זה כי היא כל כך תאהב אותך. עד כדי כך מושלמת.
ואני אמות לבד. אף אחד לעולם לא יחליף אותך. אתה כאילו יצאת מחלום. אתה כל מה שרציתי. כל מה שדמיינתי כשהייתי ילדה. כל מה שפינטזתי עליו כמתבגרת. כל מה שאפילו לא חיפשתי בבני זוג כי לא חשבתי שזה יכול להיות קיים. והרסתי הכל. במו ידיי. אני הפגומה מבינינו. אני זו שתהפוך כל קשר לחולה. וכל כך שונאת את עצמי על זה עכשיו.
תהנה בראש שקט קוז'ו. אף אחד לא הולך לשחק בצעצוע שלך. אני מדי פעם אחנוק את עצמי על הדילדו בפרץ נוסטלגיה, אבל אני לא מהאנשים שמתפשרים. ואף אחד לא יהיה אתה.
