ברגע שהבנתי, מתישהו במהלך שנות העשרה שלי, שלעיתים דפוסי החשיבה שלי לא שגרתיים פיתחתי את טקטיקת ה"אני רק אומרת מראש ש....".
רק אמרתי מראש לאמא שלי, בגיל 12, שביום הולדת 18 אעשה קעקוע. הגיע 18 ומשום מה היא הייתה מופתעת.
רק אמרתי מראש לבחור איתו התעסקתי בגיל 16/17, שברגע שאחשוד שהוא מפתח רגשות זה ייגמר. הוא סיפר לחברה טובה שלי שלדעתו זה מעבר לסתם משהו פיזי ומשום מה היה מופתע כשסיימתי את זה.
והדוגמאות עוד מרובות.
כך זה המשיך, אני הייתי אומרת מראש ועדיין הייתי צריכה להסביר את עצמי או להצטדק כשקרה בדיוק מה שאמרתי שיקרה. אז חידדתי את עצמי. דאגתי לדייק במילותי, להבהיר כל ניואנס, לבקש ממי שמולי לחזור אחרי, לאשר שהוא מבין. הדגשתי שלא אעמוד ואצטדק ברגע האמת, שאני זאת אני ואפשר להמשיך כך או ללכת. והכי חשוב, לי, דאגתי להגיד שאני אומרת מראש כי ככה זה קל יותר, אין הפתעות.
ועדיין, שנים עברו ואני לא מבינה. איך ייתכן שמגיע רגע ה"אבל אמרתי ש...." והצורך להסביר, להצטדק מופיע.
חבל שלא כולם אוטיסטים. ככה לא היה מקום לפרשנויות, להשגות. דיוק היה פותר הכל.
