ובדרך אליה אני רק חושב שהפעם אני משאיר ואולי לראשונה את תיק הצעצועים ברכב.
מדברים על לקלף את העור. להשאיר מקום לבכי. מהמקום הכי עמוק שיש. הכי טהור. בכי הכי בכי שיש.
מדברים על ההרס העצמי של שנינו. את זה שאנחנו מקיימים בכל יום מחדש. במודעות עצמית גבוהה וגלויה.
מספר לה על חסך אדיר באינטימיות. גם עוד כשהייתי נשוי.
מספר לה על אקסטרים אחר. את זה שכולם כל כך פוחדים לגעת בו.
מרפה מהגז. אני לא ממהר אליה כמו אל האחרות.
הפון של העבודה שוב מצלצל. הפעם שמישהו אחר יכבה את השריפה הזו.
מספר לה על האקסטרים שלי. כבר עשיתי כמעט הכל. ומה שעוד לא עשיתי כבר לא מופיע ברשימת הTO DO LIST שלי.
החלפתי את כל זה באקסטרים אחר.
מכבה גם את הפלייליסט הקבוע. את זה של 88FM. נוסע שקט.
חושב בקטנה על זה שממנה כבר אצא לעבודה בבוקר. לעוד שבוע של שליחות.
היא בקושי מאמינה לי ואני מבטיח לה.
עד כמה שזה מפתה.
אני לא מגיע לזיין לה את הגרון ולהכאיב לה עד זוב דם.
ולא להשפיל עד עפר. ולא לשחק במשחקי תפקידים שכבר שחקנו.
אני מספר לה על האקסטרים האחר.
על אינטימיות שפעם היתה והלכה לאיבוד.
על לדבר על רגשות. על את ואני בכל המקום הזה.
לדבר על הכל רק לא לדבר יאפית. לא מבין את השפה הזו. לא לדבר על הטירמיסו החדש של רולדין.
על לרחם קצת על כל כהי החושים שלא מבינים מה זה בדידות.
זה מקנן במקומות שלא חשבת שקיימים בך.
אקסטרים אחר זה לחבק. חיבוק של אמא. אולי לא ממש של אמא אבל קרוב מספיק. אפילו לא חיבוק של אבא.
על להביט עמוק בעיניים ולהבין הכל גם מבלי לדבר.
על להסתכל עליה ישנה ולא להשתעמם. שעות.
על הקפה של לפני והסיגריה של אחרי. אפילו בלי כל זה שבאמצע.
על להחזיק ידיים.
על הצורך הקיומי בבכי. שאתה כמעט מאחל בתוך תוכך למישהו קרוב למות רק כדי לחוות את זה שוב.
על לתת קצת כבוד לחמשת החושים שיש לנו ולשים בצד את החושים האקסטרימיים שהוספנו עם השנים.
להיות קשוח ואקסטרימי וקינקי וסוטה ורע ועדיין פגיע. וטועה. ובעיקר אנושי.
על להתענג על שתיקות מביכות מבלי להתנצל על זה שאתה לא תמיד יכול למלא אותה במשפטים.
על חיוכים נבוכים טריים ולא מאולצים כמו אלה שהמשפחה שלך מיטיבה לעשות.
על זה שלפעמים אתה מרגיש שנועדת כדי לגרום לה לצחוק ולחייך. ולהתרגש. ובאותו רגע. הזמן נעצר. ולפעמים רק החיוך שלה זה כל האוויר שאתה צריך בחיים.
זה הומור פנימי שפיתחתם עם השנים. משהו שעובר על תדר אחר. שרק אתם מבינים. משהו שם בסאבטקסט הפנימי שלכם כמעט כמו טלפתיה.
לצאת בבוקר עם חיוך חולמני לעבודה ולדעת שכשם שלא תוכל לספר על האקסטרים שאתה רגיל לעשות בדרך כלל
כנראה שמאותה סיבה לא תוכל גם לספר על האקסטרים האחר.
נכתב לפני שלוש שנים ונערך מחדש. רלוונטי מתמיד.
