סרטן הגדי

אבא שלי נולד חמישה ימים לפניי. אותו המזל. אותו האופי. אותם החולשות. אנחנו מאד דומים. אולי זאת הסיבה לכל הויכוחים עד היום שיש לנו. ועוד יהיו כנראה.
הוא שונא מתנות כמוני. לא אוהב להיות מסמר הערב. ולא הבוקר. לא להיות במרכז העניינים. גם אני כמוהו. יש שיגידו כמובן שזו פלצנות. שאין אחד שלא אוהב את זה. כדי להימנע מטעויות בקשתי באשתי שלא לפרסם גם השנה בפורום ברכות. באמת שאין צורך.
קשה באמת לרצות את האיש הזה. לפני כמעט 16 שנה קראה נועה רוטמן לסבא שלה 'עמוד האש ' שלי. זה בדיוק גם מה שאני חושב על אבא שלי. אבל זה עניין לסיפור אחר.
כל דבר שאי פעם הבאתי לו הוא החזיר לי וסירב לקבל. מכונת גילוח חדשה או כל סכין גילוח חדשה של ג'ילט. סירב לקבל כפכפי הקרוקס שכולנו עוד תקועים איתם לפעמים. סירב שנה אחר שנה לקבל דיוידי עד שפשוט זרקתי לו את הוידאו ולא הותרתי לו ברירה.
הדבר היחיד שלא יכל לסרב לו הוא תמונות של הנכדים. מצולמים איתו בדרך כלל.
השנה מצאתי את המתנה מהבודדות שאיכשהוא הוא עוד ישמח לקבל.
כשהוא פתח את החבילה וראה את המתנה עיניו זרחו באור שאיני זוכר שראיתי. זה כמובן היה שווה כל שקל. קניתי לו את המהדורה החדשה של צ'ארלי צ'פלין.
בעוד שבני גילי גדלו אולי על סרטי שנות השמונים של שפילברג אני גדלתי גם על צ'פלין וסרג'יו ליאונה.
את כל הסרטים ראיתי. אלה היו הסרטים של שבת אצלנו פעם. אלה והמערבוני ספגטי.
הוא כמובן שמח אבל בדרכו שלו. שמר על אותה הבעה רצינית וקודרת. המשפט הזה של 'לא הייתם צריכים' כבר התגלגל לו בלשון. אבל את הפלצנות הזאת הוא יכול לדחוף. הוא לא יעבוד עלי.
מייד ניסינו אחד אחד הסרטים. 'אורות הכרך' לצורך הענין. לידע כללי זה הסרט שבו צ'פלין עוזר לעיוורת שחושבת שהוא עשיר, להשיג כסף לניתוח עיניה. עד שהיא מגלה את האמת עליו. שהוא נווד.
התחלנו לראות את הסרט וכמובן הושבנו את הבכור שלי לידינו. 3 דורות. צ'פלין הוא סוג של מסורת שמעבירים הלאה. כמו אותה השרשרת שמעבירה הסבתא מדור לדור. צ'פלין היה בשבילנו התכשיט הזה. הפריט יקר הערך הזה. קשה להסביר את זה אחרת.
היה שם רגע מיוחד באוויר. משהו בין אבא שלי לנכדו-הילד שלי ובכורו-אני שקשה להסביר.הרגע הזה קרה כשהילד שלי גם התחיל לצחוק מבדיחות הסלפסטיק הקורעות של צ'פלין. לא בכאילו. לצחוק לצחוק. להיקרע. כשצ'פלין היה שוב ושוב נופל ומועד או כמעט נופל לתהומות שנפערים מאחוריו. או נלחם בזירת איגרוף בדרכו המיוחדת. היה משהו ברגע הזה או ברגעים האלה. הסרט האילם הזה שנוצר עוד לפני שאבא שלי אפילו נולד הנציח רגע קסום אחד בין שלושתנו. משהו מאותה מסורת נשמרה ועברה הלאה. האהבה האדירה לגדול הקומיקאים ולגאון הקולנועי החד פעמי הזה נשמרה והועברה הלאה.
לא היינו צריכים להגיד אבל ידעתי גם בלי לומר לו, שאת הסרטים האחרים במהדורה נמשיך לראות ביחד. עד האחרון שהם. זה יהיה הזמן שלנו. של שלותינו.
לפחות כבר ידעתי מה אני הולך לקנות לו בשנה הבאה. אולי כבר בחגים הקרובים. הרי למהדורה הזו יש שני חלקים.
אני כמובן התמלאתי בגאווה גם אחרת. הילד שלי ראה את צ'ארלי צ'פלין ונהנה.הוא בטח לא קלט מה היה שם מעבר לסרט ההוא ולצ'פלין ההוא אבל הוא יידע. יש זמן.וחוץ מזה...
תנסו אתם להראות סרט אילם בשחור לבן לילד בן חמש.

פורסם במקור ב-30/7