סרטן הגדי

אתם בטח מכירים את התחושה.
לחצתם על 'כתוב לבלוג'.
הדף הריק נפתח.
אתם יודעים על מה בדיוק אתם רוצים לכתוב,
אבל לא יודעים איך להתחיל.

לא פעם ולא פעמיים שמעתי ביקורת (כולל שפחתי/אשתי) על מהות הכתיבה שלי.
למה אני כותב? למה אני מפרסם? למה כך או אחרת? ולמה לא במקומות אחרים?
ואלה שמושכים בקולמוס מכירים גם הם את ההרגשה.
הם לא כותבים כי יש להם ברירה. כי הם חייבים.
הם כותבים כי הם לא מכירים דרך אחרת.
הם כותבים כי זה בוער בתוכם.
והם חייבים להוציא את זה החוצה. לשחרר. לשתף.
והדבר הכי פשוט. והכי נכון.
הם כותבים כי פשוט,
הם אוהבים לכתוב.
אך כמו שאומרים שגנב הוא גנב רק כשהוא נתפס,
האם צייר הוא צייר כשהוא מחביא את ציוריו במעלה הגג?
האם סופר הוא סופר כשהוא טומן את כתביו אי שם עמוק במגירה?
הרי מה הטעם בליצור אם לא להראות למישהו?
ולאו דווקא כדי לקבל פידבק. חיובי או שלילי.
החיים הם לפעמים כאלה שמפעם לפעם אתה נמצא תחת זכוכית המגדלת.
רואים אותך.
בוחנים אותך.
קוראים אותך.
החיים הם לפעמים כאלה שהם יותר נועזים מאלה של אחרים.
שונים. הרפתקניים. הזויים במידת מה. מדהימים.
ואז אתה מרגיש צורך לחלוק.
אתה נמצא על רכבת הרים מסחררת ואתה רק רוצה לחלוק.
לשתף. לטוב ולרע.
לתת הצצה לאלה שאינם יכולים להיות במערכת כזו. מהרבה סיבות.
לתת צוהר לכאלה שאינם בנויים למערכת כזו.
לאלה שבני או בנות זוגם מעולם לא יהיו מסוגלים לזה. וזה בסדר.
כי לא באתי להשוויץ ולא להתנפח. ולא לצאת עם האגו שלי לסיבוב טקילות בפאב השכונתי.
אני מתאר לעצמי שתמיד יהיו צרי עין וקנאים וסתם רעי לב. כך בני האדם.
תמיד יהיו אלה שייחלו לדברים הרי גרועים.
שנתגרש. שנפרד. שזה ייגמר ברע. שזה ייגמר באסון.
כדי שיוכלו אולי לשאוג בשער העיר את מנטרת הניצחון: 'אמרתי לכם'.
אבל אם בחרתי לראות בחיים רק את חצי הכוס המלאה,
אז אתה בוחר לאהוב את אלה ששמחים בשמחתך. ללא רגשי נחיתות.
את אלה שקוראים בשקיקה ומפזרים פנינות חוכמה כי בכל זאת, יש דברים שרק השנים מלמדים אותך. ואתה חייב להיות מספיק זריז כדי ללקט אותם.
וצרות עין וקנאה ימשיכו להיות כנראה בכל מקום. בכל אתר. בכל קהילה. בכל מקום בו מתקבצים בני אדם בעלי תכונה משותפת.
ואי אפשר פשוט לרצות את כולם. תמיד יהיו אלה שיחכו שתיפול. יסתירו חיוך וימטירו את ה'אמרתי לך' הנצחי.
אתה בוחר להיות שייך לאלה שאין בהם שנאה וקנאה וצרות עין.
מעולם לא חשבתי שאני טוב יותר מאף אחד.
ואתה יודע שגם מאחרון השולטים, גם מאלה בני ה-19 שבקושי זכו לטעום את טעמה של אשה ועדיין קוראים לעצמם מאסטרים, גם מאלה , אולי יש לך מה ללמוד.
כי במקום שאנשים אחרים כנראה צרים וסגורים אתה נשארת פתוח.
אתה לומד מכולם. ולא בוחר את מוריך.
אתה מגיע למקום שבו,
בשקט בשקט,
אתה יכול להניח את השוטים בצד,
להתיר את החבלים,
לכבות את הנרות,
להדליק את האור,
וללמוד דבר מה,
גם משפחותיך.