הסערה תמיד תגיע

שבת עצלה אחת ב-2014

אני והאהוב לשעבר מתמזמזים על המיטה שלו, מתענגים על הפעמים הבודדות שבהן יוצא לנו להזדיין לאור יום (לסקס של בוקר יש איכות אחרת), ופתאום הוא לוחש "אני רוצה לקחת אותך בכוח". יש רגעים שבהם אני יודעת לא לשאול שאלות שיהרסו לי את ההנאה.

וזה רגע כזה

אז אני לא שואלת בכמה כוח. אני לא שואלת מה יקרה אם ארצה להפסיק. אני מהנהנת ולפני שאני מספיקה לעכל את המשמעות של זה אני על הבטן והוא מעליי. מחזיק את הידיים שלי מעל הראש ביד אחת. אני שומעת "לא" חנוק, ומבינה שהוא בוקע ממני. אחר כך אני מתחילה להיאבק בו. הוא אמר "בכוח", ואני הולכת לתת לו את זה.

אני בועטת ומתפתלת עד כמה שהוא מאפשר לי כשאני לכודה מתחתיו. בסוף אני כנראה מתעייפת, אין לי בכלל סיכוי נגדו - אומן לחימה ומרים משקולות. הוא עוצר כדי לשים קונדום ונכנס אליי בכוח. אני לא זוכרת אם נאבקתי עוד באופן סמלי או נמסתי מתחתיו ונתתי לו לעשות בי כרצונו.

אני רק זוכרת שאחר כך היינו מותשים. התארגנו לצאת לפגוש חברה ונרדמתי לה על הספה באפיסת כוחות.

--

הוא אמר לי שהגשמתי לו פנטזיה, שהוא לא העז להעלות לפני כן

ואני חושבת על כמה לא סביר זה שדווקא איתי הוא העז.

כי אני לא חשבתי שיש לי את הזכות בכלל להגשים כזאת פנטזיה.

את לא אמורה לפנטז על אונס אחרי שנאנסת. 

זה אחד הדברים שהרגשתי שהאונס לקח ממני, את הזכות לפנטזיה הזאת.

ובלאו הכי, כל אדם שפוי בדעתו ישלח אותי מייד להסתכלות פסיכיאטרית, לא?

הוא שואל אותי אחר כך אם הפנטזיה הזאת ישבה אצלי על צורך לשחזר את האונס.

אני אומרת שלא, זה בכלל לא קשור לאונס. זאת פנטזיה שהייתה לי תמיד, כזאת שהרגשתי אשמה לגביה בעיקר אחרי שנאנסתי בעצמי. 

--

הוא לקח אותי עוד כמה פעמים בכוח. לפעמים אני מבקשת ממנו בעצמי.

ואז נכנס לחיים שלי עוד נבלה ומשחית לי את הנפש. הוא משאיר אותי מרוסקת, מרגישה כמו שבר כלי כמו שלא הרגשתי בחיים

והאהוב שלי שם למרות שאני מרגישה שזה כמעט שובר גם אותו.

הוא כועס על האפס שתקף אותי, הוא כועס גם עליי לכמה רגעים מתוך הכאב העצום הזה. 

אבל כמה שבועות אחרי האונס השלישי אני מבקשת ממנו שייקח אותי בכוח.

הוא יודע שהוא צריך הרבה פחות כוח כדי להכניע אותי. או שאולי בפעם הראשונה הוא חושש לשבור אותי.

אני לא זוכרת כמה נאבקתי, אני רק זוכרת כמה זה כאב. כמה מכווצת הייתי אז, השרירים שלי לא הקשיבו לי.

או שאני לא הקשבתי להם.

אבל הרגשתי כל כך חיה באותם רגעים.

הייתי חייבת לעצמי לראות שאני עדיין מסוגלת.