הגילאים פחות או יותר מתחלקים לשניים.
יש את החבר'ה הצעירים שאוהבים את המוסיקה הנוראית, רוקדים, שותים , שרים בקולי קולות ועושים סלפיז :).
ויש אותנו. קבוצת ה"עברנו את השלב הזה בחיים" שהתישבנו בנינוחות על ריהוט הגן בצידי הבריכה, יצרנו מעין מעגל חטייארים ופטפטנו.
חברה של כלת השמחה, אחת הצעירות,
שיכורה ומסטולה מהתחת,
ניגשת אלינו ומתחילה לפתח שיחה. פחות איתי. יותר עם השאר.
מפה לשם היא מחליטה שכולנו סאחים. היא עוברת במעגל אחד אחד ומסבירה עליו עד כמה הוא סאחי וממתינה לאישור של דבריה. לרוב מסכימים איתה. הכל בהומור במילא.
-"אתה קצת סאחי" היא אומר לו. "וקצת לא".
אנחנו יושבים קרוב. היד שלי בחיכו והוא מלטף אותה, היד השניה שלו מחזיקה אותי בפנים ירך. לא חצוף מדי. לא מרוחק מדי.
המגע הזה כל כך נעים שזה ממסטל.
הוא מנדנד לה בראש כן לאות הסכמה. :)
ואז היא מגיע אלי.
אני מחיכת אליה, כנותנת לה אישור להגיד כל אשר על ליבה.
-"ואת הכי סאחית פה! מרובעת!" היא מצהירה
כל המעגל שלי, שדי מכיר אותי, נקרעים מצחוק.
"לא לא לא לא לא לא!" צורחת אליה כלת השמחה שמכירה אותי גם ולא רע, "לא לא לא לא לא. את לא מבינה. את לא מבינההההה!"
וזה מצחיק אותי. המפגש עם הדיסוננס.
ואני מגניבה מבט אליו, וזה מחייך גם אותו- הניגוד המובהק הזה שחי בי.