-"אני עוד אשאיר לך סימנים, אף שולט אחר לא ירצה לגעת בך. כל התחת יהיה שלי"
-"לאאאא. אני של עצמי"
-"כאב תקבלי ממני בסוף"
-"הממממ אל תעצור את נשימתך"
-"הזמן יגיד"
-"המממ. תמתין בישיבה. שלא תתעייף"
הוא מחיך ועולה עלי עם גופו. מהדק את ידי עם ידיו לצידי גופי. מביט בי עם חיוך ועיניים רכות.
-"איך את אוהבת להתגרות בי" הוא מסנן, ודופק לי נשיקה עדינה.
כדי להגיע למבט הזה, הוא עם כל ה 1.95 שלו, צריך להיות במנח ממש לא נוח עבורו. וזה מחיך אותי.
-"זה כיף ככה" אני לוחשת לו, ומתמכרת לתחושה. "שלא נאמר כנה. וזה כיף גם לך"
~~~~~~~~~~
כבר שכחתי מה זה בדסמ ללא אינטרס של זיון. אמיתי כזה ומהבטן. כשהוא רוצה להכאיב. ואני רוצה לכאוב. שליטה שנולדת לא מתוך טיקסיות ובחירת מילים תיאטרליות, אלא מתוך מענה לצורך, שלו שלי, מתוך הקשירה שכאב עושה במעמקי הבטן.
אני מבקשת כאב.הוא מסכים.
זה נשמע משפט פשוט נכון?
אי אפשר לתת לי יותר מדי כאב בתחת כי אני עוד מחלימה משלישי. אז אני נשכבת חצי למטה, מרימה את החולצה וחולצת את השדי מהחזיה.
המבט שלו מתחלף. יש לו את הניצוץ הזה, הסאדיסטי מרוכז בעיניים. אי אפשר לבלבל את המבט הזה עם שום דבר אחר בעולם.
הוא מתחיל להצליף לי על שדי. זה כואב.שד אחד חוטף יותר מהשני. אני מחילה להרגיש טוב, לתוך הכאב, אבל האמת היא שאני לא יכולה יותר מדי בחלק זה הגוף, בטח לא כפי שהייתי רוצה.
בסופו של דבר אני עוצרת אותו.
אני. עוצרת. אותו.
ואנחנו מדברים קצת. וצוחקים.
והמבט שלו, הקול שלו, המגע שלו- נעים לי.
כל הסיטואציה- נעימה לי.
~~~~~~~~~~~~~~~
בדרך חזרה אנחנו מתבדחים שהוא מאזוכיסט ומגיע לו שאני אסשן אותו.
"אני לא אוכל לעשות את זה" פתאום הקול שלי מתרצן לחלוטין. "ברגע שאתה מקנה לי כאב, משהו סאבמיטי בי ימנע ממני להעניק לך. לא אוכל".
"אני יודע.. אני גם לא רוצה"
