הייתי עדה לשיחה של שני שולטים. חצי הומוריסטית, על כאב ועל התמסרות.
וזה גרם לי לגעגועים רבים ולמחשבות עלי. ועל ההתמסרות שלי, האישית לאדוני.
החלטתי אני מגיבה להם.
הנה תגובתי-
"אנא הרשו לי להוסיף נקודת מבט של סאבית.
ההתמסרות איננה לכאב. ההתמסרות הינה לאדם ולהוויתו, מתוך הערצה, מתוך כבוד, מתוך אהבה.
הכאב הוא אלמנט חשוב. הוא מכניע והוא ממכר אך הוא אמצעי בלבד. ניתן להכניע גם בלעדיו.
ואני שואלת עצמי בכלל, מזוכיסטית שמבקשת מאדונה רק כאב כל הזמן- מי שולט פה במי בעצם? מי העבד האמיתי בסיפור?
הכאב, כמו החדירה או העונג או כל אלמנט אחר, הוא חשוב, אבל המינון- כמה, למה, מתי ואיך חשוב יותר והוא זה שיהיה תמיד בידיים של הצד השולט.
סאבית תדע להיות שם עבור אדונה גם כשהיה לו יום קשה בעבודה ומתחשק לו סיגריה ושקט. וזה למרות שלה מתחשק אולי דברים אחרים. סאבית, או נשלטת, במהותה לא קובעת סיטואציה.
ועל מנת שזה לא ישמע מתנשא מדי אומר- אני מרטיבה מכאב, במיוחד מהקיין, כמו שאני לא מרטיבה משום דבר אחר. באמת. נוזלת ממש.
אז מה?
שליטה היא הנהגה. ואם הוא יחליט להעניק לי יהיה זה מבחירתו ובדרך שלו. אני יכולה רק לבקש.
ואם לא- אקבל באהבה והכנעה את מה שכן יחליט להעניק.
זה לא פשוט. וזה אפילו די קשה לפעמים. לבטל את הרצון שלך ולהתחבר לצרכים שלו, אבל תחושת הריצוי הקיימת היא חזקה. ואני מתאמצת מאוד להשתפר בה.
ללמוד להיות בד נקי. עבורו. עבורי.
חוויתי סשנים חד פעמים.
רמת ההקשרות שונה.
רמת הסיפוק של הנפש שונה.
ולמרות שיש ניצוצות של התחלה, הרובד איננו עמוק מספיק מכדי להמריא באמת.
זה איננו זהה.
חפרתי :)
שיהיה יום נהדר!"
נאמר לי שזה פוסט.
אז הנה- זה פה.
אשמח לשמוע מה דעתכם.
