בדרך הביתה אני חושבת כמה שאני ברת מזל.
אדוני ייצרי, יצירתי, מאתגר אותי ,בוחן אותי, מאלתר מכל הבא ליד.
מכיל אותי.
מכאיב לי במידה שאני זקוקה לה,
בהדרגתיות הולכת ונבנית,
מאמין ביכולות שלי , הרבה יותר ממה שאני מאמינה בי בעצמי.
גאה בי.
משקיע-
חום ואהבה ודאגה כנה.
ושומר עלי.
ואני?
מייבבת.
מייבבת בלי סוף.
מנסה להתמודד וחשה שכושלת.
נותנת לפחד שלי, למפלצות השוכנות בי, להשתלט עלי.
הפחד התחיל כשסידרתי את הצעצועים על השולחן.
הסתכלתי עליהם ורעדתי ממש.
גלגל כאב.
מכשירי חשמל.
ודילדו שחור רוטט וענק.
פחדתי והרטבתי.
אני טובה בזה. בלפחד ובלהרטיב מזה.
התחלת עם גלגל הכאב.
אומרים שהוא לא כואב.
משקרים.
הוא כואב. אבל הוא גם מחייך אותי כרגע . כי זה כיף לגלות שגלגל כאב משאיר כאלה סימנים.
הם לא נעלמים לי אחרי חצי שעה :)
זה נעים לי עכשיו לדעת שהם ישנם.
אני כבר שם.
למטה.
אתה מרגיש כמה אני רטובה מזה?
רטובה ממגע, לא מגע, שלך?
מהזין המדהים שלך בפי?
אתה חודר אלי קצת, מזיין וחונק,
וכמו חיה רעבה גופי לוקח את הזין שלך אליו. כמהה אליו.
אבל זו רק הכנה לבאות מבחינתך. זו לא המהות.
מוריד לריצפה.
מצליף בי עם החגורה הזמינה לך.
ודוחף את הדילדו הענק לתחת שלי.
כאב משולב בעונג.
כאב עד גבול היכולת.
אני מתפתלת כמו נחש. אבל אתה עוקד את רגלי עם ברכיך. משחק בדגדגן שלי ומזיין אותי עם הדילדו הענק. עד שאני נשברת ובוכה.
מה בוכה? מיבבת.
ואז, ברגישותך המדהימה שלך אתה מניח לי לנוח.
הפסקה.
שקט.
רק הקור של הריצפה הקפואה שמנוגד לכפותת רגליך המונחות בשלווה על גבי ועשן הסיגריה שלך.
גופי נרגע.
אתה מקים אותי ומביט לתוך עיני.
ושואל.
ואני יודעת טוב מאוד למה אתה מתכוון, אבל כדי להיות בטוחה, אני שואלת -אותך?
כן.
כן.
ואז מגיע תור החשמל.
חשתי את הפחד מתפזר לי בגוף.
פחד טהור.
נלחמתי ביני לבין עצמי. בין המקום השחור שאליו המח משך אותי, לרטיבות שנשפכה מבין רגלי..
וזה כאב.
זה כל כך כאב לי.
מלא פיזיקה למדתי בחיי. 5 נקודות בגרות. ובתואר- פיזיקה 1, פיזיקה 2, פיזיקה 3. כל אלא לא מכינים אותך לכאב של החשמל כשהוא סוגר מעגל עליך.
ושוב יבבות ובכי.
בכי אמיתי. של כאב. של פחד. של משהו קדמוני ורע שהתפרץ ממני פתאום.שכלל לא היה קשור אליך. שהיה כלוא בי. והשתחרר.
נעלמתי שם לכמה רגעים.
למקום אפל.
ודיברתי לעצמי בראש. הזכרתי לעצמי שאני במקום מדהים. וחשתי את חום גופך לידי. שולף אותי מהמקום הרע הזה.
אתה יודע אדוני, פעם אחרונה שהגעתי למקום הזה, לקח לי ימים להרגע... הנוכחות שלך שם, ברגע הזה, של השבירה שלי, התמיכה שלך, השליטה שלך, אתה אתה עצמך. כל אלו- עשו את ההבדל. עושים את ההבדל כל פעם מדש.
נשברתי מספר פעמים לאורך הערב.
ותחילה החלה מקוננת בי תחושה של אכזבה עצמית. של אי הצלחה.
אז אני נוסעת הביתה ומנתחת את ההרגשה שלי.
למה אני מאוכזבת?
הגעתי לסף.
ממש לקצה היכולת של הכאב שלי.
יהה נמוך ככל שיהיה
האם זו סיבה לאכזבה מעצמי?
או שמא סיבה לגאווה?
גאווה שהגעתי לסף.
גאווה שניסיתי. שוב ושוב ושוב.
גאווה, שאדוני עזר לי, לא ויתר לי, לא נתן לי ליפול ורק כך- התגברתי ולו במקצת על הפחד שהיה.
אז חשמל זה שטן גדול אדוני.
אבל איתך , אני רוצה הכל.
אני מבקשת הכל.
מתחננת.
הרכב כבר חונה בחניה.
ואני כבר השלמתי עם הנפילות שלי.
ההתמודדות עם הכישלון שמרגישה, בין אם הוא אמיתי או לא, מתאפשרת רק בזכותך, אדוני.
זה גואה בי.
הצורך להמשיך להיות סאבית שלך.
להתאמץ.
להשקיע.
להמשיך.להרוויח את הזכות הנדירה הזו, לקרא לך-
אדוני
להיות שלך.
}{
