אני מאחרת.
והרבה.
אני שונאת לאחר גם ביום טוב שלי אבל אני בטח שונאת לאחר לו. כשקבענו.
טיפשה. חישוב זמנים מוטעה בכבישים שאני לא מכירה בשיא בעומס. בטח שאני מאחרת.
הכעס העצמי והאכזבה מתערבבים לי עם ההתרגשות והציפיה שחשתי לאורך כל היום.
זה מציף. ואני דומעת ברכב.
קשה לי לשחרר את קולו מהצד השני של הפון, אבל אין ברירה. הוא צריך ללכת. אז אני לוחצת על הגז. שומרת קבוע את ה 10 אחוז מעל המותר.
מזדרזת.
נכנסת לבית לפניו.
מקלחת זריזה.
נרות.
קצת קרם גוף שיהיה נעים. (וממכר?)
ממתינה לו על שמיכה שפרסתי על ריצפת הסלון.
שתוקה.
הוא נכנס ותשומת ליבו אלי.
התגעגתי ואני מחייכת שם למגע שלו בי. לקול צעדיו.
אני תוהה אם הוא התגעגע לזה כמוני. אני מרשה לעצמי להעיז לחשוב שאולי.
ואני מתחילה לספוג.
על הבטן, על הריצפה. כח המכה מהדהדת לי בגוף אשא נשען לתוך הריצפה.
מדי פעם הוא משפריץ אותי.
ושוב כאב. ושוב השפרצה. הגוף שלי באקסטזה. ספק עייף ספק מגורה.
ואז מגיע סבב ארוך של כאב רצוף וללא נחמה. עולה בי כעס. ועלבון שאינני מצליחה להשתלט עליהם.
והוא מכיל.
אני חושבת על עצמי בסיטואציה הפוכה. תוהה אם הייתי יכולה להכיל כמוהו. ההכלה שלו מרגיעה אותי. מאפסת. והכאב ממשיך. יציב. תדיר. חם. נכון. מעלה אותי מעלה בהדרגה.
הזין שלו נכנס לתוכי כשהגוף שלו מרתק אותי עוד יותר כלפי מטה. אני אוהבת את התנוחה הזו בו הגוף שלי מציעה לו מגוון, והגוף שלו מונע ממני מלהיות משהו אחר מלבד בחירה שלו להיכן לחדור.
אחרי שהוא יוצא ממני אנחנו הולכים לחדר השינה.
קיין.
שכחתי כבר מה זה קיין.
קשה לדבר במושגים של אוהבת, אבל אני אוהבת את הראטאן. זה לא הקיין שיש לנו. מקל עץ.
אכזרי.
האנרגיה של המכה עוברת כמעט כולה אל אחורי. אין הפסדי אנרגיה בשל כיפוף החומר.
השליטה שלו מעולה.
מרוממת.
עוזרת לספוג.
ב15 אני מפסיקה לספור.
הוא פחות אוהב קיין, אבל נדמה לי שגם הוא מרותק לנוכח הספיגה שלי.
מדהים כמה אני לא יכולה לספוג את ספנקר העץ וכמה לעומתו אני מסוגלת להכיל את הקיין. משהו בסוג הכאב. ובעומקו בבשר הנע.
הוא יסיים כשאני כבר כמעט בקצה היכולת.
זה לא סשן פשוט.
ואז הוא יגמור בי.
ובגמירתו, יתן לי את ההרגשה הכי קרובה בעולם.
סיימתי לפרוק.
חוזרת לחיבוק שלו עכשיו.
עד הבוקר.
עד הפעם הבאה.
תודה
}{
