יומן מסע

הייתי שקטה יותר מהרגיל. לא הייתי מרוחקת. רק שקטה. 

אני תוהה היום אם הוא שם לב.

הכנתי לנו ארוחת ערב. 

הוא פתח בקבוק של יין לבן. 

זה לא היין שאני אוהבת אבל הוא לא היה לי פחות טעים.

ואז הוא שאל.

והתחלתי להסביר. ולבכות. ולהסביר ולבכות.

ולא יכולתי להפסיק לבכות. 

כי הרגשתי אשמה ופחד. 

הרגשתי צער ועשיתי מה שאני עושה כל כך טוב- הענשתי את עצמי. גם באותה הארוחה וגם במהלך כל  אותו היום.

ככה זה סאביות מפגרות.

הוא רק חיבק אותי.

וגרם לי להרגיש טוב.

גרם לי לסלוח לעצמי.

להרגיש שלווה.

ורק אחרי זה הצלחתי לחייך לנוכח כמה שהוא מרוצה מהסימנים השחורים שיש לי על האחוריים. 

זה כל כך נדיר שיש לי סימנים,

שזה מחייך שיש אותם.

כשהכרנו, הוא הבטיח לי שהוא יסמן אותי עם ידיו. לא עם קיין, לא עם שוט, לא עם שום כלי משחיט שהוא. עם ידיו.

הבטיח וקיים.