רציתי לנסות פוסט קצת אחר, סוג של שיחזור זיכרון שישמר בתיבת הכלוב.
אני לא באה מרקע של קשרים, היו לי יזיזים אך מעולם לא זוגיות.
ה"טסט" הראשון שלי בבדס"מ בעיקרון היה כפייה וחוסר הסכמה -ולא, זה לא היה אחד מהפטישים שלי, זה לא היה בהסכמה או בשיחה קודמת. זה היה אדם שדיברתי איתו הרבה לפני המפגש, שהתנהג כאילו הוא היה מהעולם הזה ואני נפלתי להצגה שלו.
זה גרם לי ללמוד על בשרי שמעכשיו אני שומרת על עצמי להבא, אם אני רוצה להמשיך במסע הזה שנכנסתי אליו. לא משנה כמה רגשי או תנאים נותנים לי - עד שלא נוח לי, עד שאני לא סומכת, אני לא מסכימה להיפגש.
זמן עבר, התחלתי לחלים, להמשיך הלאה ואז פגשתי את המאסטר הקודם שלי.
הוא היה מאוד מעניין, הוא לא דיבר אלי בצורה שאני חייבת לו משהו. הרגשתי נוח להיות עצמי אך באותו הזמן גם הרגשתי רצון לדבר איתו בנימוס רב וכבוד. מההתחלה הוא דיבר אלי כמחנך, הסביר, נימק ושאל המון שאלות. אני לא רגילה לצומת לב, לסקרנות שבא מהצד השני. זה היה פולשני אבל כשהסברתי שיש נושאים שאני לא מרגישה נוח איתם הוא כיבד, נתן לי מרחב נשימה.
הוא היה מהשולטים שמאמינים שאין כזה דבר זוגיות ובדס"מ ביחד. לי לא הייתה בעיה עם זה, עברתי מספיק חוויות בתקופה האחרונה שלא רציתי זוגיות, לא רציתי רגשות, לא רציתי ציפיות שישברו ואתאכזב. רציתי ללמוד, רציתי חוויה של להיכנס לתוך עולם חדש עם מדריך, מחנך, מאסטר שאוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות. שהרגשות שלי יישארו שלי ושהוא ייקח את המוח, גוף ונשמה בתמורה.
היה משהו באינטראקציה איתו שרגשה אותי בכל פעם, לאט לאט התחילו לבוא גם משימות.
אני חושבת שהמשימות הראשוניות (שתמיד הרגישו לי כמו אמת או חובה) יהיו בין הדברים שאני יסתכל עליהם עם חיוך כל פעם, למרות שבכיתי באותו הזמן. אני חושבת שתודות להן הבנתי כמה אני נהנת, כמה אני עצמי בתוך העולם הזה.
(נ.ב. כרגע אין לי ולא יהיה לי מנוי לזמן הקרוב. אז לא אוכל לעלות ציורים לצערי, לפחות זה יתן לי זמן לתרגל את "כישורי" הכתיבה שלי)
